דברי דוד טורי זהב חלק א קט

קצת והיינו הטבילה וכיון שאנו רואין שיש חילוק בענין הגר דאע"פ שנימול ומצות פסח תליא במילה ואפ"ה אינו כישראל כיון שלא טבל הו"א גם אם טבל יהיה איזה חילוק בינו לאזרח ודוקא בפסח הוא כישראל קמ"ל תורה אחת דאחר שטבל וראוי לפסח ראוי לכל המצות שבתורה,. ואין להקשות לגמרא שלנו דיליף מל ולא טבל משכיר א"כ ל"ל כאן המול לו כל זכר, י"ל דיש עוד אחד שצריך לימוד דהיינו נולד מהול דצריך להטיף ממנו דם ברית כדאיתא בגמרא שם, וזה יש ללמדו מן פסוק הזה, אע"ג דנקט זה בגמרא עם מל ולא טבל אין קפידא בזה דלענין דין שווים הם. כנ"ל בזה

יג (ב) לי הוא, ע"י שהכיתי בכורי מצרים. פירוש כל הבכורים אפילו בכור לאביו כמו שזכרנו בפסוק כי אמרו כולנו מתים, עיין לעיל

(ד) בחדש האביב, וכי לא היינו יודעים .. באיזה חודש. באמת אין מפורש בתורה באיזה חודש היתה יציאת מצרים. אלא דקשה ליה אם היה נכתב דבר זה בתורה דרך גילוי לנו אימת היה כגון בחודש האביב יצאו ישראל לא היה קשה מידי. אלא דהוקשה לו שזה אמר משה לבני דורו היום אתם יוצאים בחודש האביב והלא בני דורו היו יודעים באיזה חודש, ומהר"ם יפה הגיה כאן לא היו יודעים פירוש בני דורו שדבר עמם ונכון הוא. אבל נראה דאין פירוש של היינו יודעים באיזה חודש אם ניסן הוא או שאר חודש אלא דהפירוש הוא דנתן הכתוב סימן על חודש ניסן שהוא אביב למה לי סימן זה דדבר זה היה שייך אם חודש ניסן עצמו היה צריך לתת בו סימן איזה ניסן הוא, אבל זה ודאי אנו יודעים דניסן הוא אביב וא"צ לכתבו א"כ לא היה לו לומר אלא היום בחודש ניסן אתם יוצtים ואנו יודעים איזה יום הוא, ומתרץ דבר זה שהוא אביב הוא לעורר אותם על הטובה

(יב) והעברת אין והעברת אלא לשון הפרשה כמו והעברתם את נחלתו לבתו. קשה דאיתא בפרק יש נוחלין (דף קט"ז) א"ר יוחנן כל שאין מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה שנאמר והעברתם את נחלתו לבתו והא הכא כתיב ג"כ והעברת ואין שייך לדרוש לשון עברה. וי"ל דהתם לאו מכח לשון והעברתם לחוד דריש אלא מכח שינוי דכתב שם לשון נתינה בשאר ירושות רק אצל בת כתב והעברתם אלא לדרשה זו קאתי

פרשת בשלח (יח) ים סוף, כמו לים סוף ולשון סוף כו' משמע שמ"ש לשון ים סוף הוא מקושר עם מה שאמר לפני זה. ונראה שהוא בענין זה דהו"א דים סוף אינו אלא סימן לחוד ולא הלכו שם כי א"א לילך בים אלא שהלכו דרך המדבר ונתן סימן איזה מדבר היינו דרך אותו מדבר שקורין אותו מדבר ים סוף בשביל שהוא קרוב לו וסוף היינו הקנים הגדלים במים ע"כ פירש דאינו כן אלא המדבר אינו דבוק עם ים סוף אלא ה"ק שהלכו דרך המדבר לים סוף דהיינו תוך הים סוף, ול"ת היאך שייכא הליכה במי ים סוף ע"כ נאמר ולשון סוף הוא אגם שיש בו קנים ושם שייך שפיר הליכה וכן ותשם בסוף דאין פירושו במים עצמם אלא בחנם שיש שם קנים, וכן פירש"י שם לשון אגם: (יט) השבע השביע, השביעם שישביעו לבניהם כו'. שבועה ראשונה השביע לאחיו כמו שפירש"י אחר זה, ומנין זה דילמא התורה דברה כפל כדרכה בכ"מ כגון פקד יפקוד וכן בכ"מ ונראה שההוכחה לזה היא מכח אתכם שאמר שעצמות כל השבטים יעלו עמו ואי לא היתה השבועה רק לאחיו לחוד לא היתה שייכות לשבועה זו, ואי לא היתה השבועה רק לבני ישראל שהם יוצאי מצרים לא מתיישב לשון אתכם דעם השבטים מדבר שיעלו עצמות יוסף עם עצמותם, אלא ודאי דתרי שבועות היו אחת לאחיו שישביעו אח"כ לבניהם, וע"ז מקשה אח"כ למה באמת תרי שבועות היה לו להשביע בניו לחוד בזה שיעלו עצמותיו מיד, והא דלא מקשה כן בסוף ויחי בהשבעת יוסף לבני ישראל י"ל דשם לא מוכח שיעלו עצמותיו אח"כ אלא תיכף יעלו עצמותיו והא דאמר פקוד יפקוד אלהים אתכם ה"ק כיון דלעתיד פקוד יפקוד אלהים אתכם ולא תשארו בכאן ע"כ והעליתם עצמותי מזה תיכף, משא"כ כאן דכתיב אתכם משמע דוקא בעת יציאתם, בגאולה קאמר וע"כ הקשה למה באמת לא השביע שיעלוהו תיכף

(כא) לנחותם, כמו להנחותם, לראותכם כמו להראותכם כו', פירוש הפת"ח שתחת הלמ"ד מורה על ה"א כמו להראותכם, והא דפשוט בלהראותכם טפי מלנחותם. נ"ל דהכי הוא דבלראותכם בלא למ"ד הוה ראותכם פירושו ראייה שלכם והלמ"ד שהיא לשימוש הוה פירושו לראייה שלכם ואין מתיישב הענין שם לפי זה אלא צריך להוסיף שם ה"א ויהיה פירושו להראות לכם, וכאן יש שני פירושים