דברי דוד טורי זהב חלק א קח

מילה דאילו מומר לערלות מבן נכר נפקא ואי ס"ד דבן נכר הוא מומר לע"ז לא יליף מיניה מומר לערלות דלא הוה מומר אלא לדבר אחד ואינו דומה למומר לע"ז דהוא מומר לכל התורה כולה, אלא ודאי דאפילו מומר לדבר אחד הוה בכלל בן נכר כאן,

ואחד הנכרי כו' זהו לשון המכילתא ואין הכוונה ללמוד דין הנכרי דאדרבה פשוטו של נכר הוא נכרי אלא דל"ת דנכרי לחוד קרוי נכר אלא במשמע של נכר הוה נמי ישראל מומר

(מד) ומלתה אותו וכו', מגיד שמילת עבדיו מעכבתו. הרא"ם הקשה לרבי יהושע למה לי כל ערל לא יאכל השתא מילת עבדיו מעכבתו דידיה מיבעיא, ותירץ דהו"א דאז יאכל קאי על העבד. ואין זה נייח דאי נשמר מפירוש זה דהוא פירושו של רבי אליעזר א"כ מאי, מהני וכל ערל לא יאכל דהא ר"א מפרש כן אע"ג דכתיב וכל ערל. ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא אח"כ מביא רש"י דכל, ערל הוא הוא להביא שמתו אחיו מחמת מילה ולהכי כתביה רחמנא כדי שיבוא זה ברבוי מגוף הפסוק ולא מרבוי דכל, דאפשר שיש דרשה אחרת לרבוי דכל כמו שאר כל שבפרשה זו. עוד הקשה לר"א ל"ל קרא דומלתה אותו השתא ישראל גופיה לא אכיל ערל עבד לכ"ש י"ל דהו"א דמילת האדון תועיל גם להעבד כמו בתרומה דאין מילת העבד מעכבתו

(מה) תושב, זה גר תושב, ושכיר, זה עכו"ם. בר"פ הערל תניא א"ר אלעזר מנין לערל שאין אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה פסח ערל אסור בו אף תרומה ערל אסור בה ר"ע אומר א"צ הרי הוא אומר בתרומה איש איש לרבות ערל שאסור בתרומה ומקשינן ור"ע האי תושב ושכיר מאי עביד ביה א"ר שמעיה לאתויי ערבי מהול ומקשינן והתנן קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עכו"ם קונם שאני נהנה, למולין מותר במולי עכו"ם ואסור בערלי ישראל ולמה לי למעוטינהו הא ערלים נינהו אלא לאתויי גר שמל ולא טבל כו'. והקשה הרמב"ן על רש"י שכתב כגון ערבי מהול לא ידעתי למה כתב דברים הנדחים בגמרא והעמידו הפסוק בגר שמל ולא טבל, ולא ידעתי למה לא הקשה כן על המכילתא בשם ר' יצחק שאמרה בפירוש דתושב ושכיר מלמד על גבעוני מהול ולא חש על מה שהקשה בגמרא מנדרים והטעם דבאמת הקושיא אינה קושיא, דבאמת הוה עכ"פ נמול אלא דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם כמו שהקשו זה בתוס' ודחקו לפרש דברי המקשן. ובעל המכילתא ודאי מתרץ כן קושיית המקשן ורש"י דעת המכילתא, ואין להקשות עכ"פ ל"ל קרא לאסור גבעוני מהול הא אתמעיט מבן נכר וערבי מהול כמ"ש רש"י לפני זה דבשלמא ערל ובן נכר צריכי כדאיתא בגמרא שם ערל משום דמאיס ובן נכר משום דאין לבו לשמים, אבל גבעוני מהול קשה. וצ"ל דהגבעוני ג"כ לבו לשמים ומחזיק שבע מצות בני נח ואפ"ה פסול דנכרי הוא וערבי וגבעוני מהול הם בני קטורה דדרכן לימול בגיותן, כדאיתא פרק ד' מיתות אלא עתה בני קטורה ליחייב

(מז) כל עדת ישראל וכו' יכול אף בפסח דורות וכו', ק"ל דבפסחים (דף צ"ו) חשיב במשנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות ולא חשיב הך דבמצרים היה לפי המשפחות ובדורות היה בערבוביא וי"ל דשם לא חשיב אלא מידי דתליא בפסח דהיינו מקחו בעשור ונאכל בחפזון וטעון הזאה באגודת אזוב, משא"כ הך דהכא לענין משפחות לא הוה חילוק אלא בבני אדם האוכלין ומזה לא מיירי התם

(מח) וכל ערל וכו', ואינו נלמד מבן נכר דפירוש בן נכר לרש"י הוא המומר אפילו לדבר אחד לא כרמב"ם דכתב הך בן נכר הוא מומר לע"ז, ומש"ה כתב רש"י כאן דאינו למד מבן נכר דמשמע אילו היה מומר לערלה היה שפיר נלמד מבן נכר ואילו היה בן נכר מומר לע"ז לא היה מומר לערלה נלמד ממנו דשאני עובד ע"ז דהוי מומר לכל התורה, כ"כ הרא"ם

(מט) תורה אחת וגו', להשוות גר לאזרח, זה איתא במכילתא, וקשה דקרא ל"ל ע"ז דסברא הוא דגר שנתגייר הוא כישראל גמור. וכ"ת א"כ ל"ל ציווי דעשיית פסח בגר הא ל"ק דהו"א דפטור מפסח דענין פסח הוא מטעם שיצאו אבותינו ממצרים ואין זה בגר וכיון שהוצרך להזכיר עשיית פסח ה"א דתיכף שיתגייר יעשה פסח ת"ל והיה כאזרח הארץ, כפירש"י אבל כאן דכתב תורה אחת כו' ל"ל זה בשאר מצות שבתורה הא סברא הוא ולא הוצרך להשוותו אלא בפסח משום דאתא למטעי שלא יעשה תיכף, ונראה להקשות עוד ל"ל המול לו כל זכר מהיכא תיתי שיהיה עדיף מישראל גמור דאסור בערל. עוד, יש לדקדק במ"ש אז יקרב לעשותו יקרב הוא מיותר, ואז יעשנו מיבעי ליה ונ"ל דבא ללמד על מה דזכרו בגמרא שהבאתי בסמוך דתושב ושכיר קאי על גר שמל ולא טבל דפסול לפסח דבר זה הוא נלמד מפסוק דהכא, כי רש"י כתב דבריו כאן ע"פ המכילתא כמו שזכרתי דשכיר לא אתא אלא לגבעוני מהול וגם דבריו כאן הוא ע"פ המכילתא, ממילא אתא פסוק דהמול לו כל זכר על זה דה"ק אחר שימול אז יקרב לעשותו, פי' כיון שהוא מחוסר טבילה עדיין לא יעשנו. אלא אנו לומדים מזה שהוא קרוב לעשייה ומחוסר עדיין