דברי דוד טורי זהב חלק א קז

דלילה אחד דנקט התנא בפסח מצרים לילה אחד ותו לא. והתניא ר"י הגלילי אומר פסח מצרים אינו נוהג אלא יום אחד שנאמר לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים, אלא הכי משמע נאכל בחפזון לילה אחד וה"ה דפסח דורות נמי לילה אחד ופסח מצרים חימוצו נוהג כל היום ופסח דורות כל שבעה, הרי לך דהמקשן הבין דפסח מצרים אין חימוצו נוהג רק לילה אחד עד שמפרש לו התרצן דלילה אחד לא קאי אלא על חפזון וחימוץ דפסח נוהג כל יום הט"ו ועפ"ז זכינו לפרש ענין טרם יחמץ דאמר הכתוב דמשה וישראל לא ידעו תחילה שמה שאסר הכתוב חמץ בפסח מצרים יהיה כל היום אלא לילה אחד דהיינו של אכילת פסח שעליו נאמר לא תאכל עליו חמץ ואחר הלילה שהוא זמן האכילה הותר החמץ לגמרי כדעת המקשן שזכרנו, וע"כ היו אופין בשעה שרצו לילך בדרך בחימוץ העיסה כי כבר כלה זמן אכילת הפסח, והקב"ה סיבב עליהם שימהרו אותם המצריים ולא יניחום להחמיץ, ובודאי לא בחנם הקרה ה' יתברך לפניהם דבר זה אלא להורות להם שעוד ימשך איסור החמץ כל היום שאחר הלילה ההוא, וכן הוה שמאותה שעה שראו סיבה זו אפו אותה עיסה עוגות מצות שהרי לא נתחמצה עדיין, וזהו עצמו כוונת התנא במ"ש מצה זו שאנו אוכלים על שום מה ע"ש שלא הספיק בציקם של אבותינו במצרים להחמיץ עד שנגלה עליה' הקב"ה, פירוש שנגלה עליהם מה שלא הבינו תחילה איסור חימוץ של פסח מצרים עד היכן הוא, ועל זה מביא שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים כו' דלכאורה כל זה הוא יתור דכבר הוזכר זה לעיל, אלא ע"כ דה"ק דתחילה בשעת יציאתם הבינו שאין חימוץ אלא בלילה והיה בדעתם לאפותו חמץ ולאכלו תיכף ביום אלא שאח"כ חזרו מזה ועשו אותו עוגות מצות כי לא חמץ עדיין, וזה גרם להם כי ראו הסיבה כי גורשו ממצרים ולא יכלו להכין להם צדה וזה לכאורה אינו טובה להם, אלא שהבינו הדבר שזה בא להורות שלא יאכלו עדיין חמץ ביום ההוא ע"כ אפו אותו מצות. והשתא ניחא מה שהוכרח רבינו ישעיה לדחוק עצמו שהקב"ה צוה המצוה על שם העתיד שלא. יניחום להחמיץ כמו שהביא הרא"ם לעיל, אלא דבר זה עצמו שלא הניחו המצריים, להחמיץ זו היתה סיבה מה' יתברך להורות איסור חימוץ דפסח ההוא ימשך עוד כל היום ואין שום מחלוקת בין רש"י לרמב"ן דשניהם ס"ל דטרם יחמץ בשביל המצריים שנרשום אלא שמזה למדו איסור חמץ שלהם דהיינו כל היום ובאותו לילה ויום שלאחריו היו נוהגים איסור חימוץ בכל הפרטים שישנן בפסח דורות כל שבעה והכל ניחא בס"ד והוא כפתור ופרח

משארותם, שירי מצה ומרור. אבל שירי פסח הם נותר ובשרפה, וקשה מה מצוה יש בשירי מצה ומרור הא כבר נעשה המצוה בזמנה ונראה כיון דהוקצה למצוה יש ליזהר אף בנותר ממנה לחבבו. וזה סיוע למה שכתבתי באו"ח סי' קס"ז שיש ליזהר שלא יתן לכותי מן חתיכת המוציא שבוצע

(לה) ושמלות, אף הן היו חשובות להם כו' לשון אף צריך ליישב ותו לאיזה צורך הזכירה תורה החשיבות שיש לשמלות מן כסף וזהב. ונראה דלשון חשובות דנקט רש"י תחילה אין פירושו לשון חשיבות אלא לשון חשבון דהיינו שקשה למה שאלו מהם שמלות כיון שמשה לא זכר להם אלא כלי כסף וכלי זהב, ולזה תירץ שהם חשבו בחשבון הכסף והזהב גם שמלות שמסתמא שמלות מכובדות יש עליהם ג"כ כסף וזהב, וצריך לתת טעם למה חשב בסדר שמות ג"כ שמלות ובפר' זו לא חשב להם שמלות וכאן חשב ג"כ שמלות ונ"ל דהענין הוא דמשה אמר תחילה גם שמלות ואח"כ לא זכר שמלות דהורה להם שיש פעם לאיסור בשמלות ופעמים היתר דהיינו באיסור שמלות אשה על איש וכן להיפך, והמצריים ודאי לא היו נזהרים ואיש היה מתלבש בבגדי אשה הורה להם שיש היתר בשאלת שמלות אם יזהרו מזה שלא יעשו כמעשה המצריים בזה, ויש איסור אם לא יזהרו, ומש"ה בפעם הראשונה שלא הזכיר רק אשה כמ"ש ושאלה אשה משכנתה אמר שיש לה היתר אפילו בשמלות דהיינו אם יזהרו. ופעם השנית לא הזכיר שמלות דשם אמר איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה דנמצא שיש הזהרה בין אנשים לנשים ע"כ לא זכר שם שמלות, ועל זה אמר ובני ישראל עשו כדבר משה ששאלו גם שמלות והיו נזהרים בזה (כנ"ל נכון)

מ) שלשים שנה וארבע מאות שנה וכו', זהו אחד מהדברים ששינו לתלמי וכתבו אשר ישבו בארץ מצרים ובשאר ארצות

(מב) שמורים לכל ב"י., משומר, ובא מן המזיקין לעיל בפסוק ואתם לא תצאו וכו' זכרנו במ"ש רש"י ולילה נתן, רשות למזיקין כו' דהיינו כשיש רשות לחבל אז הוא בלילה ממילא ה"ק כאן אף שיהיה ח"ו גזירה ורשות למחבלין מכל מקום בלילה זה לא יהיה להם רשות

(מג) זאת חקת הפסח, בי"ד בניסן. דא"ל בר"ח בשעה שנאמר החודש הזה לכם, דהא כתיב ויעשו כל בני ישראל כו' מסתמא תיכף אחר הציווי עשו

כל בן נכר שנתנכרו מעשיו כו' בתרגום אמר דאשתמד משמע לע"א ככל סתם מומר וכ"כ הרמב"ן והרא"ם הוכיח מדכתב רש"י כל ערל הוא אפי' מתו אחיו מחמת