דברי דוד טורי זהב חלק א קו

בעד בוקר היה לו ליתן שיעור אחר כמה יהיה אותו זמן של רשות, מש"ה כתב ולילה רשות למחבלים, אין פירושו שבכל לילה יש להם רשות ח"ו, אלא הכי קאמר בכל זמן שיתן להם ח"ו רשות הוא בלילה שנאמר בו תרמוש כו', שהוא עת לנתינת רשות אם יהיה גזר לחבל, ובאותו לילה היה רשות לחבל למצרים ואינו מבחין כו' ע"כ הזהיר אותם באותו לילה ואמר במכילתא הביאה הרמב"ן הרבה אזהרות שלא לצאת בלילה ואפי' הנביאים נזהרו בו אפילו בשעה שהלכו לעשות רצון קונם, ובכולן נראה כמו שזכרנו שמא יש אז רשות לחבל ק"ו. כנ"ל בזה, ולא כדברי הרא"ם שדוקא בלילה הזה היה מזהיר שאם ינזקו יש. חילול השם שיאמר משה בדאי הוא שאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כו' אבל בשאר לילות אין חילול השם אם ינזקו, כי אין זה סברא שלא יחוס הקב"ה על עמו אפילו במקום שאין חילול השם, דאדרבה מצינו שהקב"ה חס אפילו בשביל שלום בין איש לאשתו למחוק שמות הקדושים ק"ו בהצלת נפשות

(כח) וילכו ויעשו וגו', והלא מר"ח נאמר להם, וא"ל דויעשו קאי על הזמן שהגיע דהיינו בי"ד דהא כתיב אח"כ דבאותו זמן עשו ולמה הקדימו עוד כאן לומר כן

כאשר צוה, אף משה ואהרן הרבותא היא אע"פ שהם לא היו בכלל השיעבוד

(כט) מבכור פרעה. אף פרעה בכור היה. הרא"ם הביא ברייתא אחת מבכור פרעה שומע אני זה בנו כשהוא אומר היושב על כסאו כבר בנו אמור, פירוש הראוי לישב על כסאו, מה ת"ל מבכור פרעה מלמד שפרעה בכור היה

עד בכור השבי, שהיו שמחים בצרתם. עיין מה שכתבתי לעיל בפסוק עד בכור השפחה

(ל) כי אין בית וכו', כל אחד בכור לאביו לא ממעט בכור לאמו דהא כתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם כי', והיינו פדיון בכורי פטר רחם של ישראל, אלא המכה היתה בבכורי האם וה"ה כל בכור אפילו לאביו ומפני שאינם ניכרים רק בכורי האם צוה לקדש בכורי האם לחוד (כ"כ הרא"ם)

(לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה, מגיד כו' נקט רש"י לילה אע"פ שאינו מפרש רק ויקרא לחוד היאך היתה הקריאה נראה דעיקר הוכחתו מדכתיב יתור לילה, דהא כתב לעיל מיניה ויקם פרעה לילה והאי קרא עליה קאי. ע"כ פירש דילפינן מזה שהקריאה היתה כמו כל סתם קריאה בלילה לאורחים, דהא משה ואהרן לא היה דירה שלהם אלא בגושן לא במצרים, דאינן יודעים היכן הוא שרוי אותו שצריכין לו, לאפוקי ביום יודעים היכן הוא דמצוי בשוק

(לג) כלנו מתים, אמרו לא בגזירת משה הוא כו' קשה א"כ יאמרו משה בדאי הוא, וי"ל דאין כאן, שקר, כיון שעכ"פ הבכורים ודאים אלא שנתוספו עליהם לפי דעתם

(לד) טרם יחמץ כו'. ומה שאנו אומרים מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, דמשמע אילו היה מספיק היינו אוכלים חמץ והלא כבר הוזהרו על המצה וחמץ כל שבעה לדורות. תירץ רבינו ישעיה שהקב"ה צפה והביט שעתידין ישראל שיגורשו משם ולא יניחום להחמיץ הזהיר על החמץ לדורות כל שבעה ע"כ כ"כ הרא"ם. ולי קשה טובא למה פירש"י המצריים לא הניחום להחמיץ דילמא, ישראל עשו כן בכוונה משום איסור חמץ, דהא איתא בפסחים (דף צ"ה) בפסח מצרים היה איסור חמץ נוהג ביום ט"ו דהיינו יום אחד, וכן פירש הרמב"ן באמת שאפו אותו מצות מפני שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כו' והרא"ם כתב שהיו אופים חמץ בט"ו לאכול אחר ט"ו ולא היה עליהם איסור בל יראה כו', דזה אינו אלא בפסח דורות שהוא שבעה ימים ואין זה נראה כלל, חדא דהא הרמב"ן כתב בהדיא שהיה אז איסור דבל יראה. תו דזה מוכח בגמרא שזכרנו בהדיא דחשיב שם חילוק שבין פסח מצרים ובין פסח לדורות לענין יום ראשון ושבעה ימים ולא חשיב נמי החילוק דבמצרים היה מותר להחזיק חמץ בביתו אפילו ביום ט"ו שאין שם בל יראה כו' וזה אין סברא לומר דכיון שזכר החילוק דיום אחד ושבעה ממילא נדע דיש עוד חילוק לענין בל יראה, דאין זה ברור כ"כ דנימא דאיסור בל יראה תלוי בזמן שבעת ימים,. ותו, דהיאך היו עסוקים בזמן האיסור בחמץ לצורך אחר שיעבור האיסור ותו דמשמעות הפסוק שבאותו יום עצמו אכלו העיסה שהוציאו דהא זולת זה לא עשו להם צדה. ועוד קשה לי על הרמב"ן שכתב כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות וע"כ נשאו אותו בצק ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם ומיהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך כו' עכ"ל. א"כ לא מפרש טרם יחמץ על המצריים שלא הניחו להחמיץ כרש"י אלא קאי על ישראל וטרם יחמץ הוא מצד איסור חמץ, ובהגדה אמרינן בפירוש שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ כדברי רש"י, ובודאי לא יחלוק הרמב"ן על ההגדה שהיא דברי תנאים. ונ"ל ליישב כל זה דלא כדרך הרא"ם שזכרנו. והענין הוא כן דאיתא שם בגמרא (דף צ"ה) במשנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות כו' שפסח מצרים נאכל בחפזון בלילה אחד ופסח דורות כל שבעה. ומקשינן, בגמרא אהייא קאי פסח כל שבעה אילימא אפסח פסח, כל שבעה מי איכא אלא אחמץ דאיסור חימוצו נוהג כל שבעה מכלל