דברי דוד טורי זהב חלק א קד

ולא שבעה, וכן משמע לשון רש"י סוף פסחים (דף ק"כ) מה שביעי רשות דכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב תאכל מצות, שהרי הוציאו מן הכלל עכ"ל, הרי שההוצאה מן הכלל היתה בלא פסוק וביום השביעי עצרת אלא מפסוק ששת ימים והיינו למעוטי יום השביעי וכמו שזכרנו

ת"ל בערב תאכלו מצות. פירש"י בפרק כל שעה (דף כ"ח) דקרא יתירא הוא דהא בכלל שבעת ימים הויין גם הלילות כדנפקא לן מקרא דעד יום העשרים ואחד לחודש

אך ביום הראשון כו', ועדיין חמץ קיים וכיון דשחיטת הפסח בי"ד למדנו שהשבתת חמץ נמי בי"ד הוא

(טז) מקרא קדש, מקרא שם דבר. נראה כוונתו דל"ת האי מ"ם היא מ"ם השימוש, כלומר מן קרא הקודש דהיינו יום הראשון של קרא קודש, וכן השביעי, וזה אינו דזה היה שייך אם כל השבעה ימים בענין זה. אלא דמקרא הוא שם דבר, כלומר יהיה שם זה ע"י שתקרא אותו קודש ע"י אכילה. ועוד יש לפרש דל"ת דמקרא פירושו יהיה נקרא כמו מדבר אליו (סוף נשא) דפירש"י כמו מתדבר ה"נ כן כמו מתקרא קודש,, והיינו מצד עצמו לא ע"י מעשה האדם. וזה אינו, דא"כ לא יתישב לשון יהיה לכם דזהו שייך ע"י מעשה של האדם. ע"כ פירש שהוא שם דבר כמו קריאת שם והפירוש הוא קריאת שם קודש יהיה לכם ע"י מעשיך באכילה ושתיה

לא יעשה בהם, אפי' ע"י אחרים, כר' יאשיה דאמר כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה בהם ולא יעשה חבירך ולא נכרי מלאכתך, או תאמר לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הנכרי מלאכתו ת"ל לא תעשה מלאכה, לא תעשה אתה אבל הנכרי עושה מלאכתו. וכתב הרמב"ן דהא מלתא דהנכרי לא יעשה מלאכת ישראל היינו שבות מדרבנן,, דהא קי"ל אמירה לנכרי שבות הוא,, וקרא אסמכתא בעלמא הוא, ולמדנו מזה דלא גזרו על אמירה לנכרי אלא בשלנו אבל לא בשל נכרי ע"כ. ומ"מ יש איסור שישראל יתן לו איזה דבר שיבשל לעצמו, כמבואר באו"ח סימן ש"ז

שאפשר לעשותן ע"י אחרים. אבל א"א שרי שהרי דרשינן לכם לכל צרכיכם

לכל נפש וכו', יכול אף לכותי ת"ל אך. הרמב"ן העתיק לשון רש"י ת"ל לכם, וזה נכון יותר

(יז) ושמרתם את המצות כו', כדרך שאין מחמיצין את המצות כו' אע"ג דלר' יאשיה מצוות לא נזכר בתורה אלא מצות, מ"מ יש כאן אם למקרא ואם למסורת דהמקרא מורה על מצה והמסורת על מצוה ודרשינן תרווייהו בהדי הדדי

(יח) עד יום האחד ועשרים כו', לילות מנין. פירוש לענין איסור חמץ בבל ימצא דאילו לחובת מצה הא אינה אלא לילה הראשון הקשה הרא"ם וז"ל דא"כ דעל איסור חמץ קאמר הא דפריך בפ"ק דפסחים (דף ד':) גבי אך ביום הראשון תשביתו ואימא לרבות ליל ט"ו לביעור דסד"א שבעת ימים שאור לא ימצא ימים אין לילות לא קמ"ל דאפי' לילות, ומשני שם ההוא לא אצטריכא ליה כו'. ואמאי לא משני דקרא דשבעת ימים שאור לא ימצא בימים ובלילות כדנפקא לן מקרא דעד יום האחד ועשרים ושמא י"ל דעדיפא משני כו'. ולא ידענא קושיא בזה דשפיר מקשה המקשן דילמא אי לאו בראשון אלא הוה כתיב בארבעה עשר יום לחודש וכו' הו"א דיש חילוק בין הלילות, דבלילה הראשון יש איסור אכילת חמץ אבל לא השבתה וביעור ושאר לילות יש השבתה וביעור, אע"ג דכתיב שבעת ימים מ"מ לילה הראשון אינו שוה עם הלילות אלא הימים דוקא שוים, על כן כתב בראשון לרבות לילה הראשון גם להשבתה וביעור ומשני דבלא"ה הוה ההשבתה וביעור שוין בכל הלילות מכח דאתקש השבתה לאכילה כו',, ובחנם טרח הרב בתירוץ על קושיא זו

(יט) לא ימצא בבתיכם כו' מנין אף לגבולין פירוש כגון שדות וכרמים

ולא קבל עליו אחריות זהו מן המכילתא והרמב"ן הביאה בלשון זה בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפל עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו עכ"ל. והנה רש"י לא זכר רק חלוקה אחת דחמץ נכרי ורשות ישראל והוסיף בלא אחריות ישראל. והקשה הרמב"ן שאין במשמעות רשותך להוציא חמץ נכרי, שהרי ברשותו הוא. ועוד בחמץ נכרי בלא אחריות ישראל אינו מן ההיקש הזה שאין בתים פשוט יותר מגבולין כו', ופירש הוא שלא הוזהר רק בתרתי לריעותא חמץ ישראל וגם רשותו, אבל חמץ ישראל ורשות נכרי אין איסורו אלא מדרבנן וכן בחמץ נכרי ורשות ישראל אא"כ ייחד לו בית אז מותר אפילו מדרבנן ואפילו אם קיבל עליו אחריות ע"כ ונראה פשוט שלדינא גם רש"י ס"ל כרמב"ן, אלא בהך מילתא דיחוד מקום לנכרי מהני אפילו באחריות ישראל שזכר הרמב"ן הוא סברת ר"ת בריש פסחים (דף ו') דלא כרש"י דס"ל דלא מהני אא"כ בלא אחריות ישראל. וקושית הרמב"ן כאן על רש"י נראה דלק"מ, דרש"י הוקשה לו כיון דבמכילתא הוקשה לו למה לי בבתיכם ותירץ המכילתא שני דברים למעט דהיינו חמץ נכרי ורשות ישראל