דברי דוד טורי זהב חלק א קג

כפשוטן ואין כאן קושיא כל עיקר, דודאי היציאה מן הכלל במדה זו היינו ששת ימים משמע ולא ז':

ונציע הסוגיא דפ"ק דיבמות (דף ו') דאמרינן דיש להתיר יבום בעריות מכח דהוה אשת אח דבר שהיה בכלל כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה כלל כל העריות בכרת ויצא מן הכלל ללמד שאם אין לו בנים תתיבם, דתניא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו והלא שלמים בכלל קדשים הם דכתיב בכולן כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו כו' ולמה יצאו שלמים להקיש אליהן ולומר לך מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית, ה"נ הו"א אשת אח בכלל כל העריות ולמה יצתה להקיש אליה מה אשת אח שריא אף כל עריות נמי שריין,, מי דמי התם כלל באיסור ופרט באיסור איכא למיתני למה יצתה הכא פרט בהיתר וכלל באיסור הא לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש או אתה רשאי להשוותו ולהחזירו לכללו ולא להשוות כללו לו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש, כיצד באשם מצורע כתיב ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את, החטאת ואת העולה במקום הקודש כי כחטאת האשם שאין ת"ל, כחטאת האשם הרי הוא ככל אשמות בכלל זאת תורת האשם ומה ת"ל כחטאת האשם לפי שיצא אשם מצורע מכלל שאר אשמות לידון בדבר החדש בבוהן יד ורגל הימנית מה שאין בשאר אשמות יכול לא יהא מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת"ל כו'. וכתבו התוספות שמה שחטאת מצורע טעונה נסכים ושאר חטאות אין טעונות נסכים, לא חשיב דבר חדש ואין קרוי, דבר חדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות טעונות כל הדם על גבי המזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות וכן אשת אח שנאסרו כל העריות וזו הותרה שסותר כללו, אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אין סותר כללו עכ"ל הרי לפנינו שאין מדה של דבר החדש אלא בענין שאותו החידוש סותר הכלל, ואנו מוכרחים לומר שאותו דבר שיש בו החדש לא היה מתחילה בכלל, כגון אשם מצורע שסותר הכלל של מתן דמים על המזבח כיון שנחסר בו שיעור מתן על הבהונות, ממילא אמרינן דמתחלה כשהיה הצווי שלא שמות היה על שאר אשמות לא על אשם מצורע, ע"כ אם לא החזירו הכתוב בפירוש לא היה טעון מתן דמים על המזבח כלל, וכן איסור אשת אח שהדבר החדש דהיינו היתר של יבום סותר הכלל של כל עריות סתם אפילו במקום יבום, ע"כ אנו מוכרחים לומר שאשת אח לא היה בכלל שאר עריות תחילה. אבל בשלמים אינו כן שמה שנתחדש בשלמים דהיינו לאפוקי קדשי בדק הבית זהו אינו סותר הכלל שנאמר בתחילה אלא אדרבא מפרש אותו במאי מיירי ודאי אין כאן מדה של דבר החדש אלא נכנס למדה לדבר שיצא מן הכלל ללמד על עצמו ועל הכלל כולו, וזהו עצמו פירוש הגמרא שאמרה מי דמי התם כלל ופרט לאיסור כו', דר"ל ששם יש יתור האיסור של הפרט ומה שיש בו צורך הוא צורך לכל הכלל דהיינו לאפוקי קדשי מזבח משא"כ, באשת אח שהפרט של היתר סותר הכלל לאיסור דומה לאשם מצורע שגם שם הפרט סותר הכלל ואמרינן דמעיקרא לא היה בכלל לגמרי וא"כ כאן בדין מצה של שבעת הימים דאנו רואים שמעיקרא היה היום השביעי בכלל שבעת הימים בהדיא, ובזה אנו רואים הסתירה שבפסוק של ששת ימים, וכאן אי אפשר לומר שמעיקרא לא היה יום השביעי, בכלל כמו שאתה אומר באשם מצורע ואשת אח, דהתם לא היה הכלל בפירוש עליהם משא"כ כאן דיום השביעי נזכר בפירוש בתורה. וע"כ צריך אתה לתרץ ולומר דפסוק של שבעת הימים מיירי ברשות ולאפוקי חמץ והפרט מורה על מיעוט דחובה, א"כ באנו למדה דדבר שהיה בכלל ויצא כו' לא ללמד על עצמו יצא כו', כיון דע"כ צריך אתה לומר דתאכל מצות דיום שביעי היינו רשות ודאי גם לכולהו הוה רשות דהא חד תאכל קאי אכולהו בחדא מחתא ואין שייך לומר לצדדים קאמר בזה חוב ובזה רשות:

ובזה נסתלק קושיית הרא"ם שהקשה, דכאן הוה הכלל לאיסור והפרט להיתר דאחר שנתברר דתאכלו מצו' של שביעי הוי לה שר הוי כולו להיתר ואין כאן סתירה כלל, משא"כ באשם ובאשת אח דעכ"פ יש סתירה כמו שזכרנו ע"כ הוי במדה דיצא לדון בדבר החדש, וזה ברור. ממילא הוי היוצא מן הכלל דכאן מכח ששת ימים דהיינו ולא שביעי ולא מפסוק וביום השביעי עצרת כמו שהבין הרא"ם. והא דמייתי ראיה מפירש"י ורשב"ם דזכרו האי מלתא דלא כתיב תאכלו מצות ביום השביעי משמע שזהו היציאה מן הכלל, זה אינו כלל כוונתם דלא באו בזה אלא לתרץ קושיא אחת, דהיינו מ"ש דששת ימים הוה פרט ולא שביעי דלא תקשה הא לא נפיק כלל יום השביעי מן הכלל דאע"ג דנקט ששת ימים מ"מ אין זה מיעוט על השביעי דהא אזכריה קרא אח"כ ויום השביעי עצרת דמשמע דלא אפיק קרא יום השביעי אלא לעצרת. לזה כתבו דא"כ דלא אפקיה אלא לעצרת היה לו לומר תאכל מצות בשביעי דלא תטעה לומר לגמרי אפקיה גם ממצות כיון שכבר יצא מכלל דשבעת ימים תאכל מצות, אלא ודאי דקרא דוביום השביעי עצרת לא אתא להודיענו במה יצא אלא מלתא לגופיה קמ"ל בדין הז'. והיציאה היתה כבר מן הכלל במאמר ששת ימים