דברי דוד טורי זהב חלק א קב

עץ מר, כדאיתא כ"ז בגמרא

ט) ובשל מבושל במים, כל זה, באזהרת כו'. דל"ת דה"ק לא תאכלו ממנו נא, אבל ובשל כשתרצו לבשלו תבשלו במים ולא בדבר אחר קמ"ל

במים וכו' ובשל מבושל מכל מקום. פירוש מיתור ובשל, וא"ת לא לכתוב רק חד בשל ולא לכתוב גם במים, וי"ל דקמ"ל צלי קדר דאסור, פי' שמבשלים אותו בלא מים אלא במה שנפלט ממנו, והכי אמרינן פרק כל שעה (דף מ"א) דלרבי ילפינן כן מרבויא דבשל מבושל. וא"ל א"כ לכתוב בשל מבושל ולא צריך במים, י"ל דהו"א מבושל סתם הוא במים ובשל הוא שאר משקים אבל צלי קדר שרי קמ"ל במים, ממילא אנו רואים דסתם מבושל אינו במים אלא בשאר משקים ממילא אתא ובשל למעוטי צלי קדר, ממילא גם צלי קדר אסור דהוה עליה עכ"פ שם בישול אע"ג שאינו במים ובמשקים (כנ"ל נכון בס"ד)

ראשו על כרעיו, צולהו כולו כאחד. דלא תימא ראשו וכרעיו לחוד, אלא כולו כאחד כאילו כתיב ראשו בכרעיו וקרבו. ומ"ש נותן קרביו לתוכו זה דעת ר"י הגלילי בר"פ כיצד צולין (ד' ע"ד), אבל ר"ע אומר כמין בישול הוא זה אלא תולין אותו חוצה לו. ואע"ג דקימ"ל הלכה כר"ע, מ"מ מביא רש"י דברי ר"י הגלילי שהם קרובים לפשט הכתוב טפי מדר"ע

(י) והנותר ממנו וכו' עמוד ותשרפנו כתב לשון עמוד, דל"ת שיעור זמן השרפה הוא מן בוקר ראשון עד בוקר שני קמ"ל דוקא בבוקר השני לא קודם

לו

(יב) ועברתי, כמלך העובר ממקום למקום נ"ל פירושו ע"ד המדרש מלך ב"ו כשיוצא למלחמה יוצא בבני אדם, מרובים וכשיוצא לשלום יוצא, במועטים, אבל הקב"ה כשיוצא למלחמה יוצא יחידי שנאמר ה' איש מלחמה, וכשבא לשלום באלפים ורבבות שנאמר רכב אלהים רבותים. וכאן אמר גם כן ועברתי בארץ מצרים דהיינו למלחמה כמלך העובר ממקום למקום דהיינו לשלום, וכמ"ש אני ולא אעשה שפטים אני ה', ולא ע"י שליח. והא דכתיב וישלח מלאך ויוציאם ממצרים הכא לא מיירי אלא בעשיית משפט במצרים ואלהיהם

(טו) שבעת ימים, ובמקום אחר הוא אומר כו' במקום זה האריך הרא"ם עד מאד ונלאיתי להעתיק דבריו ולהקשות עליהם כי יכבד המשא על הקורא, אבל ההכרח מביא להזכיר מה שצריך לזה כי אין דברי הרב הגדול הנ"ל נראים כלל בזה אחר העיון איתא בפ' ע"פ דף ק"כ) תניא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך, מה שביעי רשות פירש"י ורשב"ם דכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב תאכל מצות שהרי הוציאו מן הכלל) אף ששת ימים רשות (שאם רוצה לאכול בשר בלא לחם או להתענות שרי), מ"ט הוה דבר שבכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, וכמו שהעתיק רש"י כאן. וכתב הרא"ם על זה אינו ר"ל דמדכתיב ששת ימים תאכל מצות לימד על השביעי שאינו חובה למצה אלא שלא לאכול חמץ, דא"כ צ"ל דהאי קרא דששת ימים מיירי בחוב מדייק מיניה דשביעי אינו חוב וא"כ היאך מצי למידן במדה דדבר שהיה בכלל כו' על רשות. ועוד דא"כ יהיה פירוש רש"י בכאן מתחלף מפירושו בגמרא דשם כתב דיליף שביעי רשות מדכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב תאכל מצות. ועוד דמיעוט דששת ולא שביעי אינו קרוי שביעי יצא מן הכלל, דפירוש יוצא מן הכלל בכ"מ הוא כשחזר הכתוב וכתב את הדבר שהיה בכלל פעם שניה, דומיא דשלמים שהיה בכלל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה וחזר וכתב והנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה, והלא שלמים בכלל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה שלמים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית כו' אבל היכא דלא נכתב שביעי פעם שנית אלא מכח אמרו ששת ימים אנו אומרים ולא שביעי מאי יצא מן הכלל איכא אלא ה"פ שבעת ימים ובמקום אחר אמר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות, למדנו שאין בו חוב למצה, דא"כ היה לכתוב וביום השביעי תאכל מצות ועצרת, דא"ל דסמך על פסוק שבעת ימים תאכל מצות כיון דלעיל מיניה כתיב ששת ימים משמע ולא שביעי הו"ל לפרושי שלא נחשוב שיצא מן הכלל, אלא הוה כאילו מפורש שאינו חייב במצה. ועוד הקשה אחר זה דלא אמרינן מדה דהיה בכלל כו', אלא בכלל ופרט שוין לאיסור, אבל כאן הוה הכלל לאיסור והפרט להיתר, וזה הוה במדה דדבר שיצא לידון בדבר החדש כו'. וכן משמע מפירש"י ורשב"ם ע"כ דבריו. והנה תחילה יש לתמוה על פירושו דעיקר, המדה הוא כאן מחמת דכתיב ויום השביעי עצרת ולא כתיב תאכל מצות מאי חשב בזה וכי לא אלים טפי מה שנאמר בהדיא ששת ימים משמע ולא שבעה ממה שנידוק מחמת שלא נאמר תאכלו מצות, ולמה לא נימא מדכתיב ששת הוה כאילו נכתב ולא שבעה ותו דבמדרש אמר בלשון זה כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכלו מצות וכתוב אחד אומר ששת ימים, וכן משמעות דברי רש"י דמקשה הפסוקים אהדדי לא מחמת ויום השביעי עצרת כדעת הרא"ם. והנה הדברים