דבש תמר - ב (פירוש המשניות להרמב"ם) פה

והוא מפרש שהיה תחוב בעץ המתבקע ברזל והוא בא לחטוב העץ ומחמת כח המבקע בעץ נשמט הברזל שהיה תחוב בעץ והוי כח כחו אבל יצא קיסם לכ"ע גולה כמו שכתב שם רוצח פ"ו הל' י"א הנכנס לחנות הנגר ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת הרי זה גולה ובפלוגתא דרבי וחכמים לפי פירושו פוסק שם הל' ט"ו כחכמים וז"ל נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו והא דלא מעתיק בפסקיו נשמט הברזל מקתו נלע"ד מפני שהוא בכלל קצב שהיה מקצב ואין חילוק אם הברזל בעודו על העץ או שנשמט הברזל מן העץ אלא שמחולק עם רש"י שרש"י מחלק רק בין עלייה לירידה ואין מחלק בין מלפניו לאחריו והרמב"ם מחלק בין ירידה מלפניו שאז חייב גם על עלייה שמאחריו וכשהיה הירידה מלאחריו אינו חייב על העלייה שמלפניו: פרק שלישי

דף יג ואלו הן הלוקין כו' או לאזהרת כרת אין לוקין עליו נ"ב לכאורה נראין דבריו כאן סותרין דבריו הקודמין כי כל מחוייבי כרת לוקין וגם דבריו האחרונים ד"ה והחלק השביעי וכו' הנה נתבאר לך שאותן שמלקין אותן וכו' ומחוייבי כריתות ע' בלחם משנה סנהדרין פ' י"ח הלכה ב' ד"ה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו' שמתרץ לאמיתו: שם הטמא שאכל את הקדש והבא אל המקדש כו': טבל ומעשר ראשון כשלא נטל תרומתו במיתה כמו שנאמר (במדבר י"ח) בתרומת מעשר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ודין מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ודין תבואה שלא נטל ממנה מעשר אחד והוא טבל כמו שנאמר (שם) ונחשב לכם

דף כ הקורח קרחה והמקיף פאת ראשו כו': ונאמר ושרט לנפש לא תתנו לחייב על כל שריטה ושריטה מאמרו ושרט ועל כל נפש ונפש מאמרו לנפש

דף כג כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן כו': כבר הקדמנו עד סה"ד ואין הלכה כר' חנניה נ"ב הנה בד"ה כתב כי המלקות עם התשובה יכפר הכרת והוא על פי שני דברים שאמר ר' חנניא בן גמליאל האחת כשלקה ה"ה כאחיך והשנית העושה מצוה על אחת כמה וכמה כפי' הרע"ב שהוא התשובה ובפסקיו מעתיק כ"כ דברים הראשונים של רחב"ג ואמר אף חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ע"כ לפע"ד אין שום פשעטלעך אך נשתבש וצ"ל והלכה כר' חנניה: סליק מסכת שבועות פרק ראשון

דף ב שבועות שתים שהן ארבע ידיעות הטומאה כו' שבועות שתים כי ישבע אדם על מה שעבר נ"ב מקדים המחבר לשעבר משום דתליא בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא והלכה כר' עקיבא דמרבה לשעבר מריבה ומיעוט ע"כ מקדימו לידע דהלכה כר"ע וגם איידי דאתיא מדרשא חביבא עליה וגם לידע שאין צריך הרעה והטבה רק כל הן ולאו כהרעה והטבה חשיב כי לשעבר אם שאכלתי ולא אכלתי נקרא הרעה והטבה אבל הוא רק שם המושאל כי באמת אין שייך כלל בלשעבר הרעה והטבה כי מה שעבר עבר ואין וידענו מלשעבר שאינו צריך הרעה הטבה וכמו שהולך ואומר שעשה או לא עשה שיעשה או לא יעשה ואינו מזכיר דבר שיש הרעה והטבה וגם מפני שהריבה קודם בקרא להמיעוט והריבה האחרון הוא רק לחזק הריבה הראשון ממה שהחלישו המיעוט: שם כל שיש בו ידיעה בתחלה וידיעה בסוף כו' סמוך לסה"ד ואמנם ענין ראיותיהם על שעיר יום הכפורים הנשרף כולו נ"ב שעיר הפנימי מכנה הנשרף כולו פי' ענין ראיותיהם ששעיר הפנימי תולה על יש בו ידיעה בתחלה ואין בו ידיעה בסוף עד שיודע לו ויביא עולה ויורד כמו שמקדים שאינו בא אלא ביש ידיעה בתחלה וידיעה בסוף ומכנה אותו הנשרף כולו להוציא שעיר החיצון וכל שעירי מוספין שרק האימורין נשרפים ובשרם נאכלין לכהנים ולהוציא שעיר המשתלח שאינו נשרף כלל: שם ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ר"מ אומר כל השעירין כו': שם ע"ב ר"ש בן יהודה אמר משמו שעירי ראשי חדשים כו': לפי שכבר אמר נ"ב חסר וכצ"ל לפי שכבר אמר שעירי ר"ח על מה מכפרין קאמר מוסיף עליהן של רגלים ולפי שכבר אמר מוספי רגלים על מה מכפרין אמר מוסיף עליהן של יוה"כ: שם ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו כו': וחמורות הם כריתות ומיתות ב"ד ולא תשא נ"ב ע' תשובה פ"א הל' ב כסף משנה ד"ה ומה הן הקלות וכו': שם אפילו לא עשה תשובה נ"ב ע' לחם משנה שם: פרק שני

דף יד ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע נטמא וידע כו': טומאת גופו תחלה לענין מקדש וידיעת המקדש תחלה וידיעת בשר קודש תחלה וידיעת טומאת גופו תחלה לענין בשר קודש: שם ע"ב נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה כו': וישתחוו והודות לה': שם ר"א אומר השרץ ונעלם ממנו על העלם שרץ כו': סה"ד והלכה כרבי ישמעאל נ"ב שחייב נמי על העלם מקדש והלכה כר"ע שאינו צריך לידע באיזה טומאה נטמא רק שידע שנטמא: פרק רביעי

דף ל וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון וכו' שידע ששבועה זו אסורה ומתברר העדות ושזו השבועה שקר

דף לה שלח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע כו': אמר יתברך עד סה"ד אבל לנתבע אם לא לפטור אותו פטור נ"ב ממשמעות לשונו נראה שקמ"ל לאו דוקא שתבע הנתבע זכות לתובע שיעידו פטורים אלא אף אם התובע תובע עדות יהיה מה שיהיה אם לזכותו היינו שיתחייב הנתבע אם לפטור הנתבע בואו ויגידו והם יודעים זבות לנתבע לפטור אותו פטורים ודורש הקרא כ"כ אם לו היינו זכותו של התובע לא יגיד אז ונשא אבל אם לא יגיד להתובע זכות של נתבע פטור ופי' לדבריו כאן כך פירושו רצונו לומר (פי' הפסוק בא לומר) לתובע זכותו (פי' אם לא יגיד לתובע זכותו) אבל לנתבע (פי' הזכות של הנתבע) אם לא יגיד (פי' להתובע) לפטור אותו (פי' לנתבע) פטור ופי' הקרא לעורר על קנין ושלילה כך כיון דכתיב אם לוא יגיד ונשא עונו הקנין הוא לו אם לו לא יגיד ונשא שאז נקרא יחד ואם לו לא פי' שאינו זכות של התובע לא ישא עון וזו השלילה ואם הנתבע משביע אותם שיגידו זכות התובע זאת אינו מעתיק כי כזאת מפורש במתני' והרמב"ם כאן מביא רק שהוציא מדברי המשנה שה"ה גם פטורים אם מושבעים מהתובע על זכות הנתבע שפוטרים אבל בפסקיו מעתיק רק מה דתני במתניתין שהנתבע תובע אותם להעיד להתובע כן דרך הרמב"ם ז"ל בפירושו למשנה לצמצם דעתו הרחבה בקיצור האפשרי כדרך חידה ומליצה: שם משביע אני עליכם מצוה אני עליכם אוסרכם כו': אמנם רצה להפריש בין אל יברכהו ובין אל יככה וייטיב לך: נ"ב הגהתי אם צריך גם פירוש והוא דרבנן סברי אל יברכהו נמי פטור ולר"מ אין הפרש בין אומר בלשון קנין בין שלילה ואמרו אל יככה שיש הפרש שבאל יככה ליכא שום משמעות קללה אעפ"כ חייב: פרק ששי

דף לח ע"ב שבועת הדיינין הטענה שתי כסף כו': וכיצד היא שבועת התורה נ"ב גם שבועת המשנה קורא כאן שבועת התורה: ושבועת היסת נ"ב היא שבועה שתיקנו חז"ל אחר המשנה: