דבש תמר - ב (פירוש המשניות להרמב"ם) פב

או מה ששוה ששה בשבעה או מה ששוה חמש בשש או מה ששוה שבעה בששה כל אלה: פרק ששי

דף פב ע"ב המעביר חבית ממקום למקום כו' ותקנת חכמים אינה אלה בשומר שכר על ענין שיהיה ושומר שכר שיעביר חבית בשכר וישברנה במקום מפורסם שאפשר שימצא לשם עדים יתחייב לשלם ונ"ב ע' בפסקיו שכירות פ"ג הל' ב' וכן פסקו הרי"ף והרא"ש: פרק שביעי

דף פז ואלו אוכלין מן התורה כו' סמוך לסה"ד ולא אמר לא תדוש בחסימה רצונו לומר: פרק שמיני

דף קא ע"ב המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים כו' סה"ד והלכה כרשב"ג נ"ב בפסקיו חזר בו ופוסק כת"ק שכל החנויות שוים י"ב חודש: נשמט בסוף הדיבור שלפניו ואחר ג' שנים הכל לבעל הקרקע אפילו כשיהיו גבוהין: פרק תשיעי

דף קג ע"ב המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין כו' צריך אתה לידע עד בין שתעשה הארץ הרבה או מעט נ"ב מכאן עד סוף המשנה אין הדרך מפולש ולענ"ד כך צ"ל ועוד פי' מקבל נופל דרך כלל גם על השוכר ועל המוכר שכן הוא אומר במשנה מקבל ורצונו לומר כ"כ חוכר או שוכר וכאלו אמר המקבל שדה או בחכירות או בשכירות ומה שאמר בזו המשנה והלכה שלפניה מקבל זה הדין מקבל זה הדין בעצמו בשוכר (כאן אין נחוץ להוסיף ובחוכר הכל חד ואדרבה מלשונו הזהב כאן מקבל זה הדין בעצמו בשוכר מראה לדעת בעליל כן לשונו הקודם כרצוני) ובזה ישתנה פירושו עם פסקיו שכירות פ"ח הל' ד' החוכר או המקבל שדה וכו' וכדאמר ר"פ קמייתא בין בחכרנותא בין בקבלנותא: פרק עשירי

דף קטז ע"ב הבית והעליה של שנים נפחתה העליה ואין בעל הבית כו' משנה זו מדברת במי שהשכיר עלייה ואמר לשוכר עלייה זו ע"ג הבית זה אני משכיר לך ולפיכך יורד ודר עמו בבית אבל אמר לו עלייה זו ולא זכר בית

דף קיז הבית והעליה של שנים שנפלו כו' מה שאמר בכאן של שנים רצונו לומר שהיה עיקר הבית של אחד והעליה של שני ולא ששכר האחד מן השני נ"ב ומה שפורט גם השלילה הולך בעקבות רבו דרבו הרי"ף ז"ל שכתב אחר המשנה אשמועינן בקמייתא שכירות וקמ"ל בהא קנין והיינו הך דכתב הרמב"ם ז"ל מה שאמר בכאן של שנים רצונו לומר שהיה עיקר הבית של אחד והעליה של שני ר"ל בקנין ולא ששכר דכבר אשמועינן בקמייתא היינו במשנה בלפני זה: בעזרת השם סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת בבא מציעא: מסכת ב"ב פרק ראשון

אין חולקין את החצר כו' וכבר ביארנו שמשיחת בית רובע מאה אמה וחמש אמות נ"ב לפי זה משיחת בית תשעה קבין 3780 והמחבר כתב 3750 אך מה שכתב שבית רובע הוא 105 אינו בדיוק אך לאשר הוא יותר מן 104 כתב 105 אבל לפי מדת חצר המשכן סאתים סאה חמשים על חמשים והמה 2500 אמות מרובעות עולה לרובע הקב 1/24 מזה 1/6 104 עתה צא וחשוב תשעה שהם 36 פעמים ככה תמצא מדויק 3750 אך מה שכתב תשעת חציי קבין המה 1750 המעתיק או איזה מדפיס שיבשו כי הוא טעות דמוכח שהוא החצי מתשעה קבין והוא 1875 וכן תשעה חציי קבין ח"י פעמים רובע הקב חשוב ח"י פעם 1/6 104 כ"כ תמצא 1875 היוצא לנו מזה בפנים צ"ל ותשעת חציי קבין משיחת אלף ושמונה מאות ושבעים וחמשה: פרק שני

דף כ ע"ב לא יפתח אדם כו' וכל מקום שיזיק החום הדין מש הוא כדין אוצר שאינו יין פי' ולא יעשה תחתיו חנות אף של נחתומין ושל צבעין

דף כב מי שהיה כותלו כו' וזה שאמרו דושא דהכא מעלי להתם. יאמר למי שבנה הכותל כנגד כותלו השפל כותלך נ"ב וע' הרע"ב: ירחיק אותו מן החלון טפח ויגביה הכותל ארבע אמות על החלון ונ"ב ע' בפסקיו וכן מגיה הגר"א

דף כג מרחיקין את השובך כו' וזהו שיעור עשר וחומש אמה בקרוב נ"ב עשר אמות 96/1000 4 צאהל ועוד אורך ורוחב: ומזחילה נ"ב צ"ל בראשית הדיבור שהוא במשנה כ"ב ע"ב: דה כד ע"ב מרחיקין את האילן מן העיר כו' ואין הלכה כאבא שאול: פרק שלישי

דף נז אלו דברים שיש להם חזקה כו' מה שמדבר בכאן סה"ד עד לאחר ג' שנים נ"ב משמע דבחצר השותפין לאלתר הוי חזקה וכן פסק בהלכותיו והוא דלא כפי' רשב"ם ועיין ב"י בטור ח"מ סי' ק"מ ססי' כ"א בטור

דף נט המרזב אין לו חזקה כו' ואין לך היזק שירדו מצד זה או מצד זה נ"ב כאן מביא אוקימתא דר"י א"ש מפני שהוא קרוב יותר ללשון המשנה וכן מעתיק הרע"ב לפרש המשנה אבל הרמב"ם בהלכותיו מעתיק אוקימתא דרב ירמיה בר אבא וכתב המ"מ דפסק כוותיה אבל במרזב עצמו לא יגע בו ולא יזיזנו ממקומו שלא לדעת בעל הגג וכן פוסק הב"י ורמ"א בש"ע: פרק רביעי

דף סד לא את הבור ולא את הדות כו' בור הוא חפירה בקרקע והדות בנוי על הקרקע נ"ב פי' על הקרקע שבחפירה וז"ל מכירה כ"ה ב' הבור החפור בקרקע הדות הבנוי בבור ושם כ"ד ט"ו "הבור והדות שבעובי הקרקע" וברייתא מפורשת אחד הבור ואחד הדות בקרקע וכן מוכח ממה שמסיים מה שהוא נראה על הארץ משמע שדות אינו נראה על הארץ: סמוך לסה"ד ולפיכך א"צ ליקח לו דרך כרבי שמעון נ"ב חפשתי ומצאתי את ר' שמעון לקמן דף ע"ב בגמ' דמסיק שר' שמעון נמי סבר מוכר בעין רעה מוכר ולמה מביא את ר' שמעון לכאן ותולה רבנן בר' שמעון קצר השגתי: פרק חמישי

דף פז ע"ב השולח את בנו אצל חנוני ופונדיון בידו כו' ולפיכך חייב החנוני כשנתן לו השמן נ"ב משמע דלא גריס ופונדיון בידו וכן מעתיק הרמב"ם המשנה בפסקיו וע"ש במשנה למלך שנטה שם בפירוש דבריו מפירושו כאן והיו לו שם דברי הרמב"ם סתומים ונראה שלא ראה פי' המשנה כאן: פרק שביעי

דף קו בסימניו ובמצריו כו' ינכה יפחות מן הדמים שיעור מה