דבש תמר - ב (פירוש המשניות להרמב"ם) עו

יהודה נ"ב עיין רמב"ם שקלים פ"ד הל' ד' ובכ"מ שם הל' ג' גם עיין רמב"ם תמידין ומוספין פ"ג הל' כ"ב ובל"מ שם: על המלח ועל העצים כו' דין התורה כו' ואמרו על הקנים הפסולות מנינו אצלי כי מה שנאבד ומה שנמצא מן הקנים פסולות כצ"ל: מסכת יומא פרק ראשון

דף יח מסרו לו זקנים מזקני ב"ד כו' העיקר אצלנו כי כ"ג צריך שלא יהיה באנשי דורו מן הכהנים יותר שלם ממנו בחכמה ובמראה וביופי ובעושר ובכח כו' כצ"ל ונ"ב וכן הוא ביד החזקה כלי המקדש פ"ה הלכה א' כהן גדול צריך שיהיה גדול מכל אחיו הכהנים בנוי בכח בעושר בחכמה ובמראה וכן איתא בתוספתא בפרקן מצות כהן גדול להיות גדול מאחיו בנוי בכח בעושר בחכמה ובמראה ומפרש חסדי דוד ונראה דנוי היינו יופי ומראה היינו קומה כלומר שיהא אדם של צורה ולא ננס דבהכי הוא מכובד טפי וכדחזינן גבי שאול דכתיב ביה משכמו ומעלה וגו' וז"ל מנחת בכורים שם ובמראה קלסתר פנים ונוי הוא תואר הפנים באברים נאים ומיושרים כמו יפת תואר ויפת מראה ע"כ

שם כל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל כו' כדגים וחלב והביצים ודברים המתובלין בתבלין וכו' כצ"ל

דף כ בכל יום תורמין את המזבח כו' תרומת המזבח הוא תרומת הדשן מן המזבח כו' כצ"ל: פרק שני

דף כב בראשונה כל מי שרוצה כו' ויסכימו ביניהן סכום המנין כצ"ל וכדמפרש כיצד יסכימו וכו' וע' בדברינו לקמן במשנה הסמוך

דף כה הפייס השני כו' והיו מסכימין על האדם וכו' נ"ב שיבוש גדול קא חזינא הכא שנשתבש ע"י המעתיקים כי אדם שיתחיל ממנו המנין אינו תלוי בהסכמתם אלא ממי שנטל הממונה המצנפת מעל ראשו בהזדמנות בלא מתכוון אליו ממנו התחלת המנין רק מספר המנין עד כמה ימנה הממונה הוא כמו שמסכימים ביניהם העומדים על המנין והם אינם מגלים הסכמתם כמה יספור שהם נטילת המצנפת ע"י הממונה למען לא יהיה שום רמאות בפייס כי אם יהיה נטילת המצנפת גם מספר המנין הכל ע"י הממונה אולי הממונה ירמה לכוון את נטילת המצנפת ומספר המנין כדי שיגמור המנין באותו אדם שרוצה בו הממונה ע"כ פירשו התוס' ישנים והערוך אשר לא ידע הממונה בשעה שנוטל המצנפת בראשו של אחד את המספר שימנה עד אח"כ אומרים לו המנויים המספר שימנה כפי הסכמתם ולא כפי' רש"י ז"ל וז"ל הרמב"ם תמידין פ"ד הלכה א' והממונה נוטל המצנפת מעל ראשו של אחד מהם והוא האיש שמתחילין למנות ממנו ושם בהלכה ג' כיצד מפיסין עומדין בהקף ומסכימים על מנין שמונים מאה או אלף או כל מנין שיסכימו עליו ע"כ ע' ערוך ערך צבע ב': פרק שלישי

דף כח ידוע כי הלבנה כו' ואירע בליל צום כפור סיבה אחרת ודימו כו' והוא כלל בכאן שני המעשים ואומר כו' וכאשר נפסל התמיד כו' נ"ב כצ"ל והסיבה אחרת יכול כגון שנפל דליקה בעיר או בכפר במזרח לא רחוק מירושלים והאיר המזרח מחמת הדליקה ודימה הצופה שהאיר היום ואח"כ נכבה הדליקה והחשיך המזרח ונפסל התמיד וע"ז קאי והורידו כהן גדול עוד הפעם לבית הטבילה ושחט תמיד אחר

דף לד ע"ב הביאוהו כו' בגדי זהב הם בגדי כו' והם מצמר צבוע ארגמן ושש וצמר צבוע תכלת כו' כצ"ל נ"ב דילג צמר צבוע תולעת ובידו חשבו ואפשר נשמט ת"י המעתיקים: שם באותה משנה בשחר היה לובש כו' פלוסין והנדוים מינים מינים מן הבגדים ידועים אצלם בזמנם ויש הפרש ביניהם בצורת החיתוך בלבד אבל עצמן כו' כצ"ל אשר כן מצאתי בדפוס טשערנאוויץ כי נוסח שאר דפוסין החיתוך אין מובן האם יוקר וזול תלוי בחתך אבל החיתוך הוא לשון תחת ולשון קל ע' ערוך ערך תת וערך תתיה ופירוש יש הפרש ביניהן בצורת אשר תחת הכתונת כי נראה בשרו דרך הכתונת גם דק וקל הוא וכל היוקר נראה יותר בשרי וקל הוא מאד שאין הלובשו מרגיש כלל שנושא מה על בשרו אבל עצמן אלו ואלו מפשתים הלבן: שם סה"ד ואין הלכה כר"מ נ"ב אף שכתב כבר בדיבור הקודם ואין הלכה כר"מ שם כתב על דבר מחירם של שחר לבד ושל בין הערבים לבד שאין הלכה ועתה בסוף פי' המשנה כותב על דבר הסך הכל של שני מיני הבגדים שאמרו בגמ' דבציר מהני לא נעביד שאין הלכה כר"מ שעולה שניהם כ' מנה אלא כרבנן שעולה שניהם ל' מנה ובציר מל' לא נעביד

דף לה ע"ב בא לו אצל פרו כל מה וכו' נ"ב תמי' לי שלא מזכיר כלל שאין הלכה כאותה משנה בדבר הוידוי אלא כמסקנת הגמ' חטאתי עויתי פשעתי וכן פוסק ביד החזקה

דף סז ע"ב בא לו אצל פר ושעיר כו' קלען במקלעות פי' שירים חתיכות הבשר נ"ב הרמב"ם מפרש קלען במקלעות שהי' מחתכן לחתיכות גדולות מעורות זו בזו כמין קליעה ואינו מפרק אותן ומשלחן לבית השריפה ושם מנתחין אותם לנתחיהם בעורן וזה הוא דאמר שירים אותן חתיכות הבשר כי חתיכות המה אך שמעורין זו בזו כמין קליעה ומרים אותן ומוסרן להמוציאם לבית השריפה

דף עא ע"ב כ"ג משמש בשמונה כלים כו' וזו צורתם כו' רש"י בחומש פירש באופן אחר: מסכת סוכה פרק ראשון

דף ט ע"ב העושה סוכתו תחת האילן כו' אין מחלוקת כי התחתונה כשרה לפי שאנחנו על סכך העליון נסמך כצ"ל וגם נ"ב ברמב"ם איתא אף התחתונה כשירה פי' העליונה פשיטא שכשרה שהסכך למענה נעש ואם קבע מטתו במסמרות לדופן סוכה למעלה בסוכה העליונה יכול להציע עליה כרים וכסתות וישכב ויישן בטח בסוכה עליונה ובסככה או שיקשור בעבותות הסכך החלש להסכך החזק אשר למעלה ממנו גם על הסכך החלש יציע וישכב ויישן ולא זו שעליונה כשרה שיש לה דפנות וסכך אף זו התחתונה שאין לה סכך לעצמה ניתרת בסכך העליון כי סככה כלא היה והדפנות מקצה העליון הנוגע לסכך עד מדרך כף רגל דופן אחד הוא והסכך אחד וכל בואיה משתמשים בכל אויר הסוכה מן הסכך עד הרצפה

דף טז המשלשל דפנות כו' כי כשהדופן הוא לבוד בגג ויש בו עשרה טפחים אפילו כו' כצ"ל

דף יז בית שנפחת כו' וזה הענין שנאמר עליו דופן עקומה והיא הלכה למשה מסיני ואכסדרה כו' עד רוחותיו וסוכה גדולה כו' עד הרוחות והביא אלו השלשה עד סה"ד כצ"ל כמו במשנה וכן הוא תהלוכות הצריכתות: פרק שני

דף כח נשים ועבדים וקטנים כו' ואין הלכה כב"ש שהחמיר וחייב לזכרים כולם הסוכה בכל השנים נ"ב פי' אפילו בשנים שלא הגיע לחינוך אבל חלילה לחשוב שב"ש מחייב בכל השבועות אפילו בשבוע ראשונה והוא כפ' רש"ל: פרק שלישי

דף כט לולב הגזול כו' כדי לנענע רוצה בו וכדי לנענע כו' כצ"ל: