דבש תמר - א (תורה) יח

הענן: שם י עד ט"ו רש"י ויאמר ה' אל משה אם כן שמזקיקין לדבר עמם נ"ב פי' פא"פ כביכול כדבר איש אל רעהו לך אל העם וקדשתם משום שנצטוה על הפרישה ג' ימים והפרישה עלול להביא להרהור וקרי צוה כ"כ על הקדושה לקדש המחשבה ממחשבות זרות והרעיון מהרהורים רעים וכבסו שמלתם מכתמי קרי וזבות והיו נכונים שלא יגשו אל אשה וכן עשה משה וירד מן ההר ויקדש לקיים וקדשתם ויכבסו לקיים וכבסו היו נכונים אל תגשו אל אשה לקיים והיו נכונים: שם ט"ו ש"ח אות ש' וא"ת מ"ש כו' כבר תירצו התוס' ברכות כ"א אין זכר מזה שם בתוס' ולא בכל אותו שכונה אבל ברש"י ד"ה מכאן אמרו (דף כ"ב) איתא

(שם כ' ח') בעה"ט זכור זה הפסוק הוא פסוק ז' פי' בעשרת הדברות וכן הוא לפנינו כי פסוק א' אינו מהם

פרשת

משפטים

(כ"א ד') אם אדניו יתן לו אשה וגו' והוא יצא בגפו. שמעתי מקשין הלא אינו יוצא בגפו כי אשה הישראלית שהיתה לו יוצאת עמו כי אם לא היה לו אשה ישראלית מקודם לא היה רבו יכול למסור לו שפחה כנענית וכיון שהיתה לו אשה ובנים הלא יוצאת אשתו עמו וי"ל כי בגמ' קדושין (דף כ"ו) איתא אם בגפו יבא בגפו יצא ראב"י אומר יחידי נכנס יחידי יצא מאי יחידי יצא אמר רנב"י הכי קאמר יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ופרש"י ד"ה מוסר לו. בע"כ היינו אף שהעבד אינו רוצה יכול רבו לכופו נמצא למדין שזה החילוק בין יש לו אשה ובין אין לו ביש לו יכול לכופו ובאין לו אינו יכול לכופו אבל ברצון העבד מוסר לו ושפיר מיירי הכא בשאין לו אשה ובנים וברצון העבד נתן לו רבו שפחה כנענית וכשיוצא יוצא בגפו וע' משנה למלך רמב"ם עבדים פ"ג הל' ד': שם י"א ויצאה חנם אין כסף. פרש"י (קדושין ד' מכלתא) אין כסף לרבות יציאת בוגרת ושם בגמ' איתא ויצאה חנם אלו ימי נערות וכן כתב בעה"ט אין כסף בגימטריא בסימנין וע' בתוס' בגמ' שם: שם י"ד וכי יזיד איש גו' מעם מזבחי. פרש"י אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה תקחנו למות מדייק רש"י ורוצה לעבוד אבל עדיין אינו עובד אז לוקחין אבל בעומד על גבי מזבח ועובד עבודה אין לוקחין אותו משם שנאמר מעם מזבחי ולא מעל מזבחי רש"י (סנהדרין ל"ה יבמות ז'): שם י"ז בעה"ט ומקלל ב' במסורה הכא ראש פסוק ובשמעי הוא סוף פסוק כו' כצ"ל: שם כ' וכי יכה איש את עבדו כו' בשבט ת"א בשלטן כלומר במשלו בו וכמו לא יסור שבט מיהודה שם כ"א אם יום או יומים. פרש"י ואיזה זה מעל"ע נ"ב ופירושא דקרא אם יום שלם כשל בראשית וכלילי שבת ויומו או יומים מעל"ע אפילו מחצות יום לחצות יום או מחצות לילה לחצות לילה (רי"ע): שם כ"ב ונתתה נפש תחת נפש. פרש"י רבותינו חולקים בדבר י"א נפש ממש וי"א ממון נ"ב אף שיש שם עוד דעה שלישית תנא דבי חזקיה שסבר שנתכוון להכות את זה והרג אחר פטור אף מתשלומין וכן הלכה ומוקים להאי קרא ואם אסון יהיה שהיה מתכון לאותו שהרג אך דרכו של רש"י ז"ל לחפש אחר פשטות הקרא ומפשטות הקרא נראה וכי ינצו אנשים ונגפו אשה משמע שלא נתכון להאשה ע"כ מפרש כן הקרא ומביא שני הדעות הנ"ל ואף שהוא נגד הלכה

(כ"ב ט' גם י"ג) אצל שומר שכר מקדים ומת קודם נשבר או נשבה כיון שאינו עובד עם הבהמה מיתה שכיח יותר ואצל שואל שעובד בה מקדים ונשבר ואח"כ ומת שאצלו שייך שבירה יותר ונשבה לא כתיב כלל אצלו שאינו שכיח שהשואל שומר בטוב לצורך מלאכתו משא"כ הש"ש: שם י"ב רש"י בסה"ד אף שבר ושביה וטרפה שאין כו' כצ"ל וכן מעתיק המזרחי: שם י"ח רש"י ס"א כל שכב עם בהמה מות יומת בסקילה רובע כנרבעת כו' אמת נמצא בס"א אבל מוקף בחצאי לבנה שסימנו למחוק כי כולו שיבוש שוכב בסקילה כתיב אצלו (ויקרא כ') תהרוגו והאי קרא שבכאן יליף באם אינו ענין לשוכב עונש לנשכב ושהוא בסקילה כתב הסמ"ג מדאפקיה לנשכב בלשון שוכב והגמ' יליף מזה (סנהדרין ט"ו) לנשכב שהוא בכ"ג ולאביי נפקא ליה לר' ישמעאל אזהרה לנשכב (סנהדרין נ"ד ע"ב) וגם המזרחי לא כתב על זה דבר: שם בין פסוק כ"ו ובין פסוק כ"ז הוא חצי הספר בפסוקים

פרשת

תרומה

(כ"ה ו') רש"י ד"ה בשמים לשמן המשחה שנעשה למשוח כלי המשכן והמשכן לקדשו ע"כ נ"ב לשונו מוקשה בכפלים מאותו מקום שמסיים כמו שמפורש בכי תשא כי שם מקדים ומשחת בו את אהל מועד והוא המשכן ואח"כ כלי המשכן חושב שם אחד אחד ורש"י מקדים כלי המשכן למשכן עצמו שנית שכתב רש"י והמשכן לקדשו משמע רק המשכן היה המשיחה לקדשו אבל משיחת הכלים לא היה לקדשם ושם בכי תשא מפורש אחר משיחת כלי המשכן וקדשת אותם והיו קודש קדשים. ע"כ לענ"ד ברור אשר האי לקדשו שברש"י שיבוש וצ"ל לקדשם ובזה ניחא שרש"י ז"ל היפך הסדר לשנות המשכן אחר הכלים כי אם היה שונה כסדרן בזה"ל המשכן וכלי המשכן לקדשם היינו טועים שקאי האי לקדשם רק על כלי המשכן כי רבים המה וכמו שמפרש רש"י שם ומה היא קדושתם וכו' ע"כ מקדים כלי המשכן ואח"כ המשכן ומסיים לקדשם וידענו כי אכולהו קאי גם על כלי המשכן שאין לומר לקדשם על משכן שאחד הוא:

שם י"א בעה"ט זהב טהור מבית ומחוץ הנה החכם יהיה תוכו כברו ולכאורה קשה הא ארון לא היה תוכו כברו כי ברו זהב ותוכו עץ ונלענ"ד כי הלא מובן שאין כונת בעה"ט שיהיה החכם תוכו בני מעיו נקיים כעורו בחוץ כי נקיות כזה גם השלשה בנים שאינם חכמים יכולין לעשות שישתו סמים המשלשל וינקו המעיים אבל כונת בעה"ט אמת בטוחות תוכו מחשבתו רוחו ונשמתו כמו שמנקה החכם את בגדו שלא יהיה רבב עליו לא על בגדו ולא על עצמו ובשרו ורוחץ עצמו בחמין ובורית שומן להיות נקי וברה וכן המצות מעשיות והדיבור משפה ולחוץ מיפה ומהדר כן צריך לנקות ולטהר רעיונו ומחשבתו רוחו ונשמתו שיהיו אותם המעשים והדברים יוצאים מן הלב וזמותו לא יעבור פיו ומחשבתו רוחו ונשמתו שהמה תוך תוכו יהיה זהב כמו בארון והאמצעי בשר ודם עצמות וגידין עפר היה ואל עפר תשוב כמו העץ שהוא אמצעי בארון ואינו מדבר מאותם אשר זיככו גם חומרם ועיבדו אותו שיהיה רוחני כמו נשמתם כגון חנוך ואליהו אין דומים לארון רק להלוחות עצמם שהמה כולו ספיר:

שם ט"ז ונתת אל הארון את העדות. נ"ב הא דלא כתיב בארון כמו שמפרש רש"י אפשר לומר כי בארון היה משמע שיתנם בארון על דרך שמירה כמו כל חפץ יקר שמטמינים בארגז לשמירה מעולה ועוד כדי לנושאם בארון כי לנושאם ערומים במוטות יש לחוש שלא יפלו ח"ו וכדי שלא לחשוב כך כי באמת הלוחות אינם צריכין שמירה ולא לנשאם כי הלוחות הן המה נושאים את הארון ואת נושאיו ע"כ כתיב אל משמע לצוותא בעלמא כדי שיתראה לעיני אדם כאלו הם נשואים וכן כתיב אצל האורים ותומים ונתת אל חשן המשפט ולא כתיב בחשן מאותו הטעם עצמו כי האו"ת לא נתנו בחשן כמו שנותנים שטרות בדלוסקמא לשמרם ולתלות בו על הצואר אלא נותן האו"ת בחשן לצוותא בעלמא שיפעלו חד פעולתם להיות חשן המשפט להגיד חיש מהר לשואל בהם משפט הדבר וסוף העסק ששואל עליו שם כ"א רש"י ועשית קערותיו כו' והיה עשוי לו דפוס זהב נ"ב הוא הראשונה שחושב בברייתא במנחות שהיה נותן הלחם בו בעודה בצק ושל זהב היתה ושפרש"י וכשמוציאו מן התנור נותנה בשל זהב הוא הדפוס הג' שחושב שם ומה שכתב רש"י ז"ל ודפוס ברזל בשל ברזל הוא נאפה הוא הדפוס ב' שם בברייתא אך הרמב"ם פליג בזה וסובר שגם הדפוס השני שנאפה בו היה של