דבש תמר - א (תורה) י

ידיה ואליעזר נתן הכל על ידיה הצמידים גם הנזם כי לא רצתה להתמהמה עדי שיתן הנזם באפה והצמידים על אצבעותיה ובשאלו אותה לא רצתה להשיבו עד שהפציר בה כי נחפזה היתה לביתה ע"כ הוכפל שאלתו בגודל תחנונים הגידי נא לי ואז השיבה לו אף על מה שלא שאל למען לא יעכבה עוד בשאלות ותרץ ליתן המים לאמה לחמם עבור אביה החולה ובתוך כך הגידה לה כל אשר הזדמן לה עם עובר אורח אשר עיכבה מעט ולבן עמד על אביו לשמשו בחליו אשר שכב בחדר המטות חדר לפנים מחדר ושמע כאחורי הפרגוד חצי תיבות וסיפור אחותו לאמה ונבהל לעזוב את אביו ולרוץ אל האיש החוצה דרך בית העשוי לקבל אורחים ובית החיצון וביה הבישול אשר שמה עמדו אמו ואחותו וראה הנזם והצמידים על יד אחותו וסיפרה גם לו דברי האיש וירץ הלאה ויבא אל האיש וגו' ויאמר בא וגו' ואליעזר לא שאל אותו מי הוא כי הכרת פניו ענתה בו שהוא אחי רבקה ע"כ ויבא האיש הביתה ויישם לפניו לאכול ויאמר לא אוכל וגו' ויאמר (לבן) דבר כי רק לבן עמד אצלו ובתואל שומע על משכבו שהפתח פתוח מבית אשר אליעזר בו לחדר המטות ויאמר עבד וגו' ואשים הנזם אשר לאפה והצמידים שלשתן על ידיה כנ"ל. ויען לבן וגם בתואל הרכין בראשו על דברי לבן. ומגדנות נתן לאחיה ולאמה כי לאביה אין אומר ואין דברים ולא לו מגדנות ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו לבדם כי בתואל שוכב על משכבו ולבן עומד עליו אך מעט מהרוטב אשר על השלחן אשר לפני אליעזר לקח לבן ונתן לאביו ונזדמן הסם בתוכו ובקחתו בתואל כף אחת נתעלף ויגוע ואיננו ולא היה עוד לאליעזר עם מי לישא וליתן רק אחיה ואמה:

ב' שם רש"י ד"ה זקן ביתו כו'. ר"ל מה שלא אמר כו' לפי ששל אברהם היתה ראשונה לו קודם מילת נ"ב וגם באה לו בצער מה שא"כ מילת העבד:

שם ט"ו מלכה אשת נראה לכאורה מיותר כי די אם יאמר לבתואל בן נחור אך בא להשמיענו שאבי רבקה לא היה מפילגש נחור ששמה ראומה אלא היה בן מלכה אשת נחור וכן רבקה ידעה לדייק יחוסה באמרה לאליעזר בן מלכה אשר ילדה לנחור ולא ראומה יולדתו וכן אליעזר בהעתיקו את דבריה לפני אביה ואחיה אשר ילדה לו מלכה והכרת פניהם יגידו לו אם אמת כן הוא כאשר עיניהם לנוכח יביטו נכרים דברי אמת ואם משטה היתה רבקה באליעזר היו יטו עיניהם למטה:

שם י"ט ותכל להשקותו הראה אותו לדעת כי אין טוב לאדם בעת צמאו גדול למלאות כל תאות צמאו ולשתות הרבה כדי מלא כרסו כי יזיק לו לאדם ואין לשתות רק להקטין גודל צמאו ע"כ כלתה הוא להשקותו טרם כלה הוא אבל לבהמה מניחין לשתות כרצונה כי לא יזיק לה כרס מלא מים ולמען לא ישפוט אותה אליעזר לצר עין לקמץ אף מים אמרה לו גם לגמליך אשאב ולא אחוס על טרחתי עד אם כלו לשתות מעצמם. שם כ"ט ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אחר אשר מזכיר שם לבן פעמים אינו קורא אותו עוד בשמו עד אחר אריכות דברי אליעזר ויהי כראות (לבן) וכשמעו (לבן) ויבא (לבן) אל האיש ויאמר (לבן) בוא ברוך ה' ויבא האיש (אליעזר) ויפתח (לבן) הגמלים ויתן תבן ומספוא לגמלים ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו (עם אליעזר) ואין לומר אשר ויפתח קאי על אליעזר עד סוף הפסוק כי לא יאות שישמש אליעזר את אנשיו במים לרגליהם:

שם ל"א ואנכי פניתי הבית ומקום פי' וכמו כן פניתי מקום לגמלים:

שם ל"ה ויתן לו צאן ובקר וגו'. נ"ב זה הסדר כי מהצאן ובקר בא לו כסף וזהב עבדים ושפחות וגו':

שם ל"ו ותלד שרה אשת הם התפארו שבתואל אינו מפילגש הודיעם שגם יצחק אינו מפילגש:

שם מ"א אז תנקה מאלתי. פי' יהיה לאל ידך לנקות עצמך מאלתי דוקא כי תבא שמה ואיככה ואם לא יתנו לך והיית נקי:

שם ס"א ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים נ"ב ובהיות רבקה רוכבת בין נערותיה הלא לא ידע יצחק בפגעו אותם איזו היא המיועדת לו ולשאול לאו אורח ארעא ע"כ ויקח העבד את רבקה מתוך נערותיה אליו בינו ובין האנשים אשר אתו וילך:

שם ס"ג ויצא יצחק לשות בשדה. נ"ב יצחק שיער בנפשו כי היום צריך העבד לבוא עם זווגן ואם תמצא חן בעיניו תהיה עוד היום החתונה למזל טוב בחופה וקדושין והוא יום סליחה וכפרה ויצא יצחק לשוח בשדה תפלת מנחה וכפרש"י לשפוך שיחו ולשון זה נופל כשמתפללין ומתוודים בשפיכת דמעות כנהוג קודם החופה עד היום הזה אשר ירשנו מיצחק אבינו:

שם ס"ה ותקח הצעיף ותתכס. נ"ב מגודל הצניעות והבושת אשר היה ברבקה אמנו לא מלאה לבה ליתן הצעיף בזרוע נטויה להחתן יצחק רק ותקח הצעיף בידה ויצחק הושיט את ידו וקיבל הצעיף מידה וכסה ראשה לכן כתיב ותתכס לשון ותתפעל כפרש"י ז"ל והפסוק סומך על המובן וכן המנהג בבני ישראל זרעו של יצחק עד היום הזה שהחתן מכסה ראש הכלה בצעיף קודם החופה. שם ס"ז ויקח את רבקה נ"ב בחופה וקידושין:

פרשת

תולדות

(כ"ה כ') אחות לבן הארמי. נ"ב מפני שיעקב בן יצחק ורבקה בא לביתו של לבן ולקח בנותיו ועשה חיל מזכיר אותו אצל תולדות יצחק: שם כ"א ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו נ"ב כמו אודות אשתו כי עקרה היא ולא הוא. רש"י שם (י"ט) מה עשה הקב"ה נ"ב על פי הטבע פני בנים דומה על הרוב לפני אמם ואם הקב"ה עזב הדבר על הטבע והיה דומה פני יצחק לפני שרה אמו לא היו יכולין להכחיש את ליצני הדור ע"כ מה עושה הקב"ה לא הניח הדבר על הטבע אלא צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם ויסכרו פי הלצים: שם רש"י (כ"ג) ד"ה שני גוים בבטנך גיים כתיב וכו' שלא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת נ"ב בגמ' איתא גם קושיות ומפרש שם תוס' הרבותא שהיו מרבים כל כך מאכלים בסעודתן שהיו צריכין לחתך ולהפך המאכל ולהרחיב הבני מעיים כמו דאיתא שם בגמ' צנון מחתך המאכל וחזרת מהפכו וקישות מרחיב מעים. ופי' רש"א חיתוך והיפוך מועלין למאכל ע"כ והרחבת מעיין מובן כיון שבאים על השלחן מאכלים שונים זא"ז מרובים מהותם ואיכותם ועין רואה והחיך מתאוה ואין חסר רק הרחבת מעים ולזה מועיל קישות וכל אלה עבור האורחים רבים יושבי שלחן אבל רבינו הקדוש לא נהנה מכל זה

(שם כ"ו ב') שכן פירוש דירת קבע בארץ אשר אמר אליך כדכתיב לקמן כ"ג ויעל משם באר שבע שהיה ע"פ אמירה אף שלא כתיב אמירה קודם וכה"ג מצינו אצל העקידה כתיב על אחד ההרים אשר אמר אליך וגם וילך אל המקום אשר אמר לו ויבא אל המקום אשר אמר לו הכל היינו ארץ המוריה שאמר לו לך לך אל ארץ המריה אבל הא דכתיב על אחד ההרים אשר אומר אליך לא כתיב בתריה כלל שיאמר לו איזה הר אלא מובן כשאמר אשר אמר אליך אמר לו וכן כאן וראיה אשר ויעל משם ב"ש היה ברצון השי"ת שכתיב שם אחריו וירא אליו ה' וגו' גור לע"ע דירת עראי כגר בארץ הזאת והאי גור בארץ הזאת שלשה תיבות הוא מאמר המוסגר ואהיה עמך חוזר על שכון בארץ אשר אמר אליך ואהיה עמך וגו' אתן את כל הארצות האל הרי נתינה והרביתי וגו' ונתתי לזרעך את כל הארצות שנית נתינה נ"ב הנתינה ראשונה היה לקיים את השבועה כדכתיב בה והקמותי את השבועה וגו' אבל כל גויי הארץ רצו אז תמיד לבלעם ע"כ שנית ונתתי לזרעך את כל הארצות האל לימות המשיח במהרה בימינו ואז והתברכו בזרעך כל גויי הארץ כדכתיב בה בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם כי אתן אתכם לשם ולתהלה בכל עמי הארץ: כי ירא לאמר אשתי הוא נסתר (ער האט זיך גיפארכטין) פן יהרגוני הוא מדבר בעדו (פילייכט וועט מען מיך טייטין) ואין לשון כזה ידבר אבל יונתן מתרגם ארום חשיב בליביה דלמא יקטלונני כאלו כתיב כי ירא לאמר אשתי כי אמר פן יהרגני ונכון שפיר וכן השיב יצחק לאבימלך כי אמרתי פן אמות עליה: שם י"ב וימצא בשנה ההוא מאה שערים פרש"י שאמדוהו כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת שאמדוה מאה ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה לא יאומן אשר ברבותינו ז"ל ראשית, על מי השאלה למה אמדוהו ורבותינו