דבש תמר - ב (רא"ש ) סד

התערובות השני מותר משום ספק ספיקא דאימר איתא לאיסורא בתערובות הראשון:

ואת"ל דלא נפיל דאיסורא כיון דלא אכיל כולן כאחד נ"ב כלומר שלא נהנה מהטבעות כולן כאחד ולא הקריב כל הראשים כאחד ותימא על המעי"ט שכאן לא פירש כלום ונטר עד לקמן בסמוך על לשון הרא"ש "שיאכלם" מפרש בסעיף [ג]:

ברא"ש שם ומדרבי שמעון נשמע לרבנן בשאר איסורים דלא בעו הרמה נ"ב לכל הדחק הזה צריך רק לפי' הר"ש ע"פ הירושלמי וגם על פי התוספתא לפי' הר"ש אבל לפי' הרמב"ם המשנה ע"פ התוספתא לפי' הרמב"ם רבנן אסרי רק בלא ידע בה תחלה וכשנודע לו הנפילה מתירים ור"ש תמיד להיתר אף בלא ידע בה ופלוגתייהו כדבעי למימר בגמ' שבת קמב ע"א מרווח לנו שהראי' ממשנה פ"ה דתרומות מרבנן שהמה מחלקים בין קודם ידיעה לאחר ידיעה והרמב"ם פוסק כמותם ואעתיק לכל מעיין מה שכתב על גליון הרמב"ם תרומות פ' י"ג הל' ו ד"ה סאה תרומה וע' שם לשון הרמב"ם ולשון הראב"ד כי הם תמצא בכל אתר ואתר ולא אעתיק רק מה שיצא מעטי הראב"ד על הל' ראשית דע קורא נעים כי טעות סופר נמצא כאן כי מתחיל ואומר בההוא פירקא והוא תוספתא פרק חמישי שם הפלוגתא של ת"ק ור' שמעון ואח"כ מסיים בפ"ז דתרומות תוספתא אשר שם לא נמצא כלל אלו ענינים אבל גדולה מזאת מצאתי אשר גם בתוספתא פ' חמישי לא נמצא כזאת סאה תרומה שנפלה למאתים רק סאה ערלה שנפלה למאתים ידע בה ואח"כ נפלה אחרת הרי זו מותרת והוא סתם תוספתא והוא הת"ק של ר"ש דלעיל מיניה וראיה גדולה לפסק הרמב"ם כשם שערלה שדינו במאתים אם ידע בה ואח"כ נפלה אחרת מותרת כן בתרומה שדינו במאה אם נפלה סאה תרומה למאה אם ידע בה ונפלה אחרת מותרת והרמב"ם מפרש שדברי ר"א בר"ש מדמתחיל בד"א שאסור בזמן שלא ידע הלא קאי על ת"ק שאוסר הוא רק בלא ידע אבל בידע מותר ור"ש מתיר אף בלא ידע ופלוגתייהו מפורש שבת קמב וכן תמצא מפורש בפי' המשניות להרמב"ם שמפרש כן וסובר שהתוספתא חולק עם הירושלמי והרמב"ם פוסק כת"ק ורב גובריה שפוסק כחכמים וכן כותב בפי' המשנה ואין הלכה כר' שמעון ונראה, בעליל כי לפני הראב"ד היה תוספתא מוטעת סאה תרומה שנפלה למאתים כי מה ענין מאתים לתרומה אבל בתוספתא שלפנינו איתא ערלה והוא אמיתית. ועתה אעתיק לך גם מה שכתבתי על המשנה ח פרק ה תרומות ע"ש בר"ש עד סוף המשנה ניתי תוספתא ונחזי והנה המשנה הזאת כמו כאן מביא כ"כ התוספתא ומסיים בה עוד כמו שמעתיק הר"ש אמר ר' אלעזר בר"ש בד"א בזמן דלא ידע בה וכל בר בי רב דחד יומא יודע פירושו בד"א שאסור בזמן דלא ידע בה ואח"כ נפלה אבל אם ידע בה ואח"כ נפלה אחרת הרי זו מותרת שכבר היה לה להעלות ומה שמסיים הר"ש וח"א וכו' אין שם בהתוספתא ונראה בעליל מדמתחיל ר"א בר"ש באיסור קאי על הח"ק מה שאוסר הת"ק רק בלא ידע בה וגם בזה מתיר ר"ש ופלוגתייהו מפורש שבת קמ"ב דת"ק סבר אע"ג דנפלו בזה אחר זה כמאן דנפל בב"א דמי (כיון דלא ידע בה) והא לחמשין נפלה והא לחמשין נפלה ור"ש סבר קמייתא בטל במאה והא תבטל במאה וחד וכן מפרש הרמב"ם התוספתא וכן מפרש בפי' המשנה ומסיים ואין הלכה כר' שמעון וכן פוסק בהלכות כת"ק לחלק בין ידע ללא ידע ועוד ראיה גדולה להרמב"ם שמפרש שהת"ק מחלק בין ידע ללא ידע בה לפי התוספתא כי סמוך לזה המשנה שבתוספתא מביא התוספתא עוד בסתם. סאה ערלה שנפלה למאתים ידע בה ואח"כ נפלה אחרת הרי זו מותרת לפחות מכן הרי זו אסורה והוא סתם תוספתא והוא דברי חכמים בהם ת"ק של ר' שמעון וכשם שערלה שדינו במאתים מחלק בין ידע בה ללא ידע בה כן מחלק בתרומה שדינו במאה בין ידע בה ללא ידע בה וחולק התוספתא על הירושלמי ופוסק הרמב"ם מהתוספתא נגד הירושלמי וכחכמים נגד ר"ש ולפני הראב"ד היה תוספתא מוטעת שכתב שם סאה תרומה שנפלה למאתים ע"כ מקשה על הרמב"ם מה שמקשה ע"ש אבל התוספתא שלפנינו הגירסא סאה ערלה למאתים ולפי זה לא די שלא קשה על הרמב"ם אך גם ראיה לפירושו בהמשנה ולפסק הלכה שלו כמו שכתבנו ברוך א' ה' ל' ח'. והנה מבואר כי שתי דעות בפי' ראב"ש בתוספתא אחת פי' הרא"ש והר"ש ע"פ הירושלמי שראב"ש מפרש דברי ר' שמעון שמתיר רק בידע וחכמים אוסרין אף בידע והשנית פי' הרמב"ם שאינו הולך אחר הירושלמי ואומר שר"א בר"ש מפרש דברי חכמים שחכמים אוסרין רק בלא ידע ור"ש מתיר אף בלא ידע והבאתי ראיה לרמב"ם מלשון ראבר"ש שמתחיל בד"א בלא ידע משמע שקאי על החכמים ורציתי להביא עוד ראיה מדאיתא שם בתוספתא אצל ערלה במאתים בידע מותר ובלא ידע אסור ש"מ שהם דברי חכמים וכערלה למאתים כן תרומה למאה. והראה לי נכדי הרב הגאון בק"ק קנישין מוהר"ד פא אנס נ"י לדעת לחלק בין ערלה לתרומה שתרומה צריך להרים מה שאין כן ערלה אבל עוד דעה ג' והוא הראב"ד אשר החכמים אוסרין בין לא ידע בין ידע ור"ש מתיר בשתיהן וראבר"ש מכריע ומדבר בעד עצמו ומחלק בין לא ידע לידע ופוסק כחכמים לאיסור בין ידע או לא והאחרונים הולכים אחריו להלכה ולמעשה כהיום הזה:

ברא"ש כדתנן בפ"ה דתרומות ההיא דסאה של תרומה שנפלה למאה שהבאתי לעיל ואף ר' שמעון שמתיר נ"ב גם זאת הוא רק לפי' הירושלמי אבל לפי' הגמ' בבלי שבת קמב ע"א ור"ש סבר קמייתא בטיל במאה והא תיבטל במאה וחד הרי ר"ש מצטרף הראשון שנפל למאה של היתר ונעשה מאה וחד של היתר ויכול להיות שכן הדין אף באיסור דלא בעי הרמה לר"ש אבל די לנו ראיה מחכמים שהרמב"ם פסק כותייהו:

סי' לח אלא אתא לאשמועינן דאע"ג דרב סבר דמין במינו בכל שהו דוקא בשנתנה בו טעם של איסור אז מיקריא:

ד"ח ד"ה א"צ ששים אלא כנגד הכזית. ומה שכתב הב"י שמתשובה דכ"ט זיתים כו' שהעתקתי בסעיף קפב הכריח:

פרק שמיני

סי' ה ד"ח ד"ה גבינה מותר לאכול בשר. אשכחן דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא ארבעין יומין אתחזיא גדיא מקלסא בקלפי לגבי אינון דלעילא נ"ב גדי מקולס ונצלה בעורו לקטרג למעלה לפני מדת הדין זה הפירוש מן דרך אמת אשר על הזוהר והוא אומר על או בשעתא ס"א לא גריס מן או עד חדא ולא ידעתי חדא ראשון או שני: בא"ד לית לן למשבק מימרא או ברייתא מפורשת הקבועה בגמ' שלנו מפני ספר הזהר נ"ב גם בזוהר לא נמצא איסור על עוף אחר גבינה כי הלא ר' ייסא שרי לאכלן יחד וע"ז אמר לו ר"ש אסור לך אבל לא זה אחר זה גם לפי הס"א שהביא הדרך אמת דלא גרסי מן או עד חדא ואולי עד חדא תניינא הלא אינו מחמיר הזוהר כלל אפילו בבשרא דתורא כי רק האי מאן דאכיל האי מיכלא דאתחבר כחדא לפי ס"א שאין בהם יותר וכן משמע מזוהר שם וז"ל תאנא במה זכו ד' ח' מ' וע' דאשתזבו מאינון נסיוני אלא בגין דלא אשתאשו במיכליהון אר"י כתיב וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וגו' ותאנא בסתימא דמתניתין מיכלא דההוא רשע בישרא בחלבא הוה וגבינה עם בשרא בר מיכלן אחרנין ודא סליק ליה בפתורי' בכל יומא ודניאל דאסתמר מהאי כד רמו יתיה לגובא דאריותא אשתלי בצולמי' דמאריה ולא שני צולמיה לצולמא אחרא ועל דא דחלו אריותא מניה ולא חבולהו וכו' ע"ש הרי בפירוש דזכו ד' ח' מ' וע' רק מפני שלא אכלו בבית אותו רשע בשר בחלב ממש יחד: סי' ח ד"ח ד"ה לשון הב"י. דיש מי שאומר שאין נטילת מים ראשונים אלא במים בלבד ע"כ ולכאורה משמע דלדבריו ממעט כל אלו. מה שהעתיק הב"י מלת עפר לפום ריהטיה לא דק נ"ב הגהת מהרל"ח אומר שתיבת עפר הוא שגגת הדפוס אבל לא יצא הטעות חלילה מהב"י: סי' יד ד"ח ד"ה אבל לא החזיר הברזא. ודעת רב יהודאי גאון כת"ק: סי' טז ד"ח ד"ה ולא יתן לחבירו בחפניו. אבל הרמב"ם כתב ברכות פו הל' יג נוטל ידו אחת וצק בזו על זו: סי' יח מעיו"ט ד"ה נעקר מן העולם. ובפ' עושין