דבש תמר - ב (רא"ש ) סג

ניביה אלא סי' נה ד"ה כשרה והא דאמר לעיל דף כט במוקצה לעבודת כוכבים דנעשה מוקצה הוא דאסור אבל כשיאכלוה כרשיני עבודת כוכבים דלאו מוקצה הוא לא אלא תנא: סי' נח מעיו"ט ד"ה משום דתלת סימנים הדרי בי"ט עופות כו' בגמ' דף סג מסקינן דכ' כתיבי בפרשת ויקרא כתיב בהו למינה למינו למינהו למינה הרי כאן כ"ד: סי' נט מעדיו"ט ד"ה אמר אמימר הלכתא סמוך לסה"ד עכ"ל הר"ן נ"ב לפי שיטת הרמבר"י לא זכיתי להבין שאלת רב אשי ותשובת אמימר. סי' סא מעדיו"ט ד"ה לוקחים ביצים בכל מקום אלא לפי שהרמב"ם לא כתב מן הכותים נ"ב בתוספתא מקור הברייתא זאת ואין שם השתי תיבות מן הכותים. סי' סב מעדיו"ט ד"ה פירש בערוך כגון שהכה את התרנגולת כו' ועוד דבתוספתא תני להו בתרתי דתני ביצים טהורות ששלקן כו' והדר תני גיעולי ביצים וכו'. סי' סח ד"ח לא לישפי אינש שיכרא כו' שמצויין בהם תולעים ומכאן למד הרמב"ם שאם לא סננן שרי שהרי אין לחוש שפירשו: מעי"ט ד"ה ופירשו התוספות כו' ולא פליגי במידי אמאי תני טעמא דמרבה בורות שיחין ומערות להתירא לפי שהם עצורים: פרק רביעי

מעיו"ט סי' ה ד"ה ונראה דאית ליה שפיר הא דרבא וכו' כיון דהחצי הגוף של ולד הבא מכח אביו (ב"ח) לא נשחט כלל ע"כ נ"ב אמת כי החצי הגוף הבא מכח אביו לא נשחט כלל אבל אחר שהחצי הזאת מותר בלא שחיטה והחצי הצריך שחיטה שוחט שייך מאד להתיר כולה ע"כ מסביר לנו רש"י בטוב טעם הלא אינו מותר בלא שחיטה החצי רק מפני שנשחטה כבר ע"י אם אם אביו ועתה בא לשחוט החצי השנית לא מצטרפין מפני השהייה שהיה ביניהם ודברי רש"י אינם מגומגמים אבל המה שרירים וקיימים: ד"ח (נשמט וצ"ל קודם הפרק ד) ד"ח ד"ה גרסינן בגמ' בעי רבא כרכתו בסיב כו' מי מקדש בהא יציאה אחרונה או לא הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס לזה מהו ק נפטרה בהמה האחרת מן הבכורה או לא עכ"ל רש"י: ותו גרס בגמ' בעי מר בר רב אשי נעקרו כותלי הרחם ותלו ליה בצואריה מאי: (ע"כ ההשמטה). סי' ו ד"ח ד"ה כל מעשה דתמיה מדכר כו'. שרב שרירא גאון אבי רב האי גאון שהיו לו שני בני פקועות. סי' ז מתני הכי אמר רב יהודה אמר רב אמר רבי חייא למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין למעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין וכן שניטל: מעיו"ט ד"ה הא בארכובה עצמה טרפה וראיתי לרבינו אבי העזרי שכתב בספרו וז"ל בין פרק התחתון לאמצעי יש עצם קטן ונקרא קופץ התחתון ובלשון משנה בבכורות ערקוב (וע' תי"ט) והיינו ארכובה: סי' ח נשבר העצם וכו' פרש"י רוב עוביו שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט העצם נגלה ורובו נכסה רוב הקיפו (וע"ש): ד"ח ד"ה אבר אסור. והשיב דהיינו ספיקא דידי נחתכו רגליה בין הפרקים ולא נתפרק לחוד לא גרע: פרק חמישי

סי' ה ת"ש ושנים הנותרים אסור לשוחטן כו' וצריך לחלק ולומר דדוקא בדבר איסור החמירו אבל הכא נ"ב וכן מחלק נמי הים של שלמה: שם ברא"ש ומה שהוא נחפז לקנות לפי שביו"ט לא יוכל לקנות ואפשר שהתנא קמא לא דבר בפירוש במוכר בעי"ט דוקא נ"ב ולענ"ד נוכל לפרש דברי ת"ק במוכר בעי"ט דוקא וגם ר' יהודה בא לפרש דוקא דברי ת"ק ובכל זאת נצא ממצר פי' הרמב"ם ונעמוד במרחב בפי' רש"י כי זאת מובן אשר בשעה שמוכר הראשונה אינו צריך להודיע כי מה יודיע ונמצא קאי דברי הת"ק שבשעה שמוכר השניה צריך להודיע ללוקח היינו כשמכר השניה בארבעה עיו"ט הללו אז צריך להודיע ללוקח שכבר מכר הראשונה ויכול להיות מתי שמכרה לראשונה אם היום או אתמול או שלשום תמיד צריך להודיעו בשעה שמוכר השנית בעיו"ט שכבר מכר הראשונה וע"ז בא ר' יהודה לפרש שההודעה תלוי ג"כ בזמן מכירת הראשונה אם מכרה גם כן באותו יום אז צריך להודיעו ללוקח השניה אבל אם מכר לראשונה אתמול אינו צריך להודיע ללוקח השניה ממכירת הראשונה כלל: פרק ששי

סי' י (אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו) מאי דליתא בגמ' ורי"ף הקפתי ובמקומו איתא במאי קמיפלגי. ד"ח ד"ה לאפוקי עפר המדבר מדאמרינן בס"פ אלו עוברין דמתונתא (לאו) בר זריעה הוא ע"ש דף מז: בגמ' וע' בב"י והגהת מהרל"ח: פרק שביעי

מעיו"ט סי' ז ד"ה לפי שהקרום מפסיק כו' תמה אני גדולה מזו שהקדרה מפסיק והוא עצם הגלגולת נ"ב וענ"ד איני מבין שמתהלל בגדולה מזו עם העצם שהוא הפסק אמיץ וחזק יותר מהקרום א"כ אין ראייתו של הרא"ש מרישא לחוטין שביד ראיה כלל כי בראש מפסיק העצם ע"כ רישא גופיה שרי אבל בחוטין שביד שהוא רק קרום עב ולא עצם שיפסיק ע"כ נ"ל כי העצם אינו מקיף כל המוח כמו הקרום ע"כ מדויק לשון הרא"ש לפי שהקרום וגם הר"נ קורא להקרום קדרה שהמוח אינו נראה חוץ ממנו כאלו מונח בקדרה וע"כ אידך בישרא שרי ומה שכתב הר"נ ד"ה רישא בכיבשא ויש לחוש למוח שבתוכו וכו' מפני עצם הקדירה היינו לאסור המוח שבתוך הקדירה כשמניח רישא בכבשא אצדדין ושם ישנו לעצם המוח והדם מקוו קוו לשם ומפסיק העצם: סי' ח ד"ח ד"ה ונראה דמדאורייתא כו' חדא דחלב אמר רחמנא כו' אבל הרמב"ם אסר להו משום דם נ"ב תמה אני הלא לשון הרא"ש כלשון הגמ' ועל פרש"י כתב המגיד ואין לשון הגמ' מתיישב לזה וכן אין מתיישב לשון הרא"ש כרש"י כי מתחלה אומר חוטין שבעוקץ אסורין ואח"כ חמשה חוטי איכא בכפלי ואם הן הם חוטין שבעוקץ היה לו לומר וחמשה חוטי איכא בו ואם כן אם גם לשון הרא"ש אינו מתיישב כפרש"י הלא יש לאל ידינו לפרש בו כפי' הרמב"ם שחוטי העוקץ הוא דבר בעצמו והוא אסור משום דמא וחמשה חוטי איכא בכפלי הוא דבר בפני עצמו ואסור משום חלב וגם ראשית הלשון בד"ח מגומגם מאד שמציין דבריו על ד"ה ונראה דמדאורייתא שקאי על החמשה חוטין שבכפלי ועל זה אומר אבל הרמב"ם אסר להו משום דם ובאמת גם הרמב"ם אסר להו משום חלב רק חוטין שבעוקץ אוסר משום דם ועל חוטין שבעוקץ היה לו לד"ח לציין דבריו ולומר אבל הרמב"ם אוסר אותן משום דם: מעי"ט ד"ה תלתא משום תרבא ואין חייבין עליהן כמו בחוטי העוקץ דלעיל יב"י: ד"ה דידא ודלועא משום דמא ולפיכך כיון שהדם נקרש אין האש מוציאו אלא בחתיכה אבל שני חוטין הללו: סי' יב האי אומצא דאסמיק הוא נחליי אסור פרש"י מוהל היוצא ממנו כשחתכו ולא גרסינן הוא ולא נהירא דהיכי דמי נ"ב הן הם דברי ר"י בתוס' ד"ה אסמיק פסחים עד ע"ב ע"ש ותבין בטוב דברי הרא"ש כי הלשון משונה מעט בכאן מבשם: סי' טו ד"ח ד"ה ובלבד שיסיר הטלפים כו'. דהתם המקום דחוק מלצאת אבל רגלים מונחים דרך ארכן: ד"ה שנמצא אחריו חלב כו' חלב אמרה תורה ולא חוטין ואי היו החוטין בכלל היו אומרים בגמ' כן לרבותא כצ"ל (מ"מ): סי' יז סמוך לסוף הסימן דכשרה היא אבל חתוכה היא כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד נ"ב בכאן שייך הגה"ה מן אע"ג עד סופו: סי' כה מעי"ט ד"ה מדפריך נפל לקדירה כו' והא דלא דייק ממאי דפריך עלה נפל לקדירה כו': סי' כז ד"ח ציון (קיח) סמוך לסופו ואם אינו יכול לבררו מותר רק בשרץ אסור כדלקמן סי' לה סעיף קמט: סי' לו ד"ח ד"ה כיון שאחר תיקונה ובישולה וכתב מהרא"י וכן נוהגין וטעמא משום שמחוסר מעשה גדול נ"ב ע' ש"כ סי' קא ס"ק ז: סי' לז ודוקא גיד וחתיכה דהתם