דבש תמר - ב (רא"ש ) סא

וקום בדינא נ"ב בגמ' שלופו פוזמקייכו וחותו לדינא וקשה לרא"ש אם שניהם שוין לבושין פוזמקאות למה ישלופו ע"כ גורם בלשון יחיד שרק אחד מהם לבוש פוזמקאות ואמר ליה לבוש כמותי שלוף פוזמקך וכן גורס רש"י: פרק ששי

פ"ח ד"ה פרש"י שזה תובע עד סה"ד נ"ב וזה לשון הר"נ "ואין אלו ראיות דמאי טענה תביעה כלומר שהוא תובע וזה כופר אבל לאו דוקא שיהא תובעו בברי" ע"כ: שם ד"ה דלא חשיב מודה מקצת הטענה כו' סה"ד וצ"ע נ"ב ע"ש בש"כ ס"ק כ"ח ד"ה מיהו כל זה: רא"ש סי' יג ואם אמר פרעתיך שלא בעדים יגבה המלוה חובו ואפילו שבועה אינו צריך (כן איתא בקיצור): פרק שביעי

סימן ז בסופו פ"ח ד"ה כה"ג פטור פירוש ומשבועה: סי' טו וטעמא דמלתא דאלם אלמוה רבנן: סי' יז פ"ח ד"ה שעיכב משלו שתי כסף עד סוף הדבור נ"ב הרא"ש מעתיק לשון הרי"ף וכוונת הרי"ף יש לפרש שרק צריך כפירה שתי כסף ודברי הרא"ש מפורשין יותר מדברי הרי"ף שכוונתו רק שחושדו בשתי כסף וכן הוא לשון הרמב"ם ומשמע שחושדו ואין שום הודאה וכן הר"נ מביא בשם ה"ר יוסף הלוי שהוא רבו של הרמב"ם ותלמיד הרי"ף דבשבועת השותפין לא בעינן הודאה וכ"כ כותב הר"נ שכן דעת הרמב"ם ולשון הרא"ש כלשון הרמב"ם ע"כ ראוי לפרש ברא"ש כ"כ שחושדו בשתי כסף ואין צריך שום הודאה וכן יש לפרש דברי הרי"ף שהוא רבן של הר"י הלוי והרמב"ם דלא בעינן הודאה ודלא כפרש"י: סי' יט חד בר נש אזל למידן קומי ר' זעירא וחייביה שבועה כו' אמר ליה ר' זעירא או הב ליה. והקשה רב אלפס ז"ל מירושלמי ותירץ דרבי יוסי פליג את"ק ורבי זעירא. סליקא לה מסכת שבועות: ממכת עכו"ם פרק ראשון

סי' א מ"מ לא הוה ליה למימר אלא ללוות מהן אמאי ואביי דדחי ליה התם נ"ב וכן ר"ל דאמר ליה לר"י נשיאה טול וזרקו וכו' היינו משום דכל היכא דאיכא למעבד תקנתא עבדינן אבל כל היכא דאיכא למיחש לאיבה שרי (ר"נ): סי' יד גבי ארבא דטבעה בחשתא דאסור לזבוני לעובד כוכבים נ"ב משום חמץ שעבר עליו הפסח סי' ט"ז והא דתנן אין מוכרין להם בהמה גסה פרש"י נ"ב בתוס' איתא פי' הקונטרס ואפשר שאין זה רש"י כי הרשב"ם פי' בשם רש"י דלא כהקונטרס: סי' יט תניא בתוספתא בד"א בעובד כוכבים שאינו מכירו נ"ב בתוספתא קאי על לא תתן להם מתנת חנם בד"א וכו' מובא בתוס': פ"ח ד"ה כמוכרו לו הוא שאומר כן נ"ב פי' שנותן לו במתנה סי' כ"ב אבל משכירין להם ארוות ואוצרות ופונדקאות נ"ב כצ"ל כמו בתוספתא וכן מעתיק תוס' ע"כ צ"ל גם כאן ברא"ש כל שדות אשר אצל אוצרות צ"ל ארוות: פרק שני

ס' ז והאפיקורסין מורידין ולא מעלין נ"ב תיבת אבל לא שייך כלל ובגמ' ליתא רק באמר מר וגם שם מחקתיו:

שני פעמים עילא צ"ל עילה וע' בגמ' שהבאתי ראי' מדניאל ו:

סי' ח אבל בחולה שאין בו סכנה אם ימיתהו מרע נפשיה:

פ"ח אע"פ שאינו רופא מומחה כדלקמן רב דימי אר"י נ"ב פי' שהרא"ש מביא הא דרב דימי לקמן אבל בגמ' הוא לעיל דף כז:

סי' יא לפום גמרא דידן משמע שיהא אסור נ"ב מדמשני לקמן והך דשמעתין משום דמסתפר מן הנכרי שרי משמע דצ"ל הכא "שיהא מותר" וכן הוא בר"נ אבל בתוס' משמע דמשמעותא דהכא לאיסור סי' יג פ"ח ד"ה וכן בבוסר עד סה"ד נ"ב הלשון שבתוס' כט ע"ב שלא ינהג אותו המשנה דין יין נסך משמע כ"כ כפירושו:

ברא"ש הלכות גילוי רב לא הוה שתי נ"ב כן גי' ר"ח ורי"ף ובגמ' על שמואל אמרו כן:

ונהרדעי אמרי אפילו מכאן ואילך חיישינן משום גילוי נ"ב כן הוא בגמ' ולגי' הרא"ש והוא גירסת הרי"ף אין לתיבת אפילו התחברות עם דסמיך ליה אין בו משום יין נסך:

פ"ח ד"ה ניקורי תאנים וכו' וכן משמע הא דקאמר לעיל כמאן כי האי תנא נ"ב כבר כתבתי בעז"ה פי' יפה על הא דקאמר כמאן כי האי תנא ומתורץ הכל על נכון:

סי' יד האידנא מ"ט לא מותבינן חמרא גבי עובד כוכבים חיישינן לשיכא:

נוד בדסקייא וצייר וחתימת פיה למטה כי צייר הוא החתימה:

סמוך לסה"ס וי"א דשאני הכא פי' האי דהשולח חבית דקתני אם מכיר חותמו משמע שהשולח שעשה החותם הלך אח"כ למקום ששלח שם אם מכיר מותר אבל שעשה החותם הוא בעצמו לא הכירו איכא ריעותא אבל כשמשלח אינו לשם וליכא ריעותא אע"פ שהמקבל החביות אינו יודע החותם ואינו מכירו כלל לא חיישינן לזיופא וכן הוא בתוס' שם בסד"ה השולח:

פ"ח ד"ה דשמעתי' גרסינן ור"ל דרבא:

ד"ה ה"ג וצייר וחתים הוי נ"ב תלמיד טועה הכניס האי וחתים כי ידוע שהרא"ש הולך אחר לשון הרי"ף והרי"ף זרקו וכן נכון למוחקו גם בגמ' וז"ל הרמב"ם הפך פי הנוד לתוכו וצר עליו ה"ז חותם בתוך חותם ויש במשמעות לשונו הני תרתי א' נוד בדסקיא חתימת פיו למטה ב' וכי כייף פומי' לגו:

ד"ה לא קיימא אברייתא. דבכה"ג שייך מפתח לא ה"ל לר"י להצריך חב"ח:

ד"ה אלמא בחותם לבד שרי אבל הר"נ כתב כגון שהיה מפתח בידם של בית ר' מיתוקמא:

ד"ה לאותו ששולחים לו וכו' אבל כשמשלח לאחר וכו' סי' כא ברא"ש ת"ר נודות (וקנקנים) מוקף נ"ב האי וקנקנים בכדי מחקו כי הרא"ש עירב שתי הברייתות ותני להו בחדא כי לשונם שוה בהא גרודים חדשים ישנים מזופפין:

סי' כז פת מהלכות של עמעום נ"ב פערזעהן בלשון אשכנז ע' ערוך:

סי' לב ומגיסה בה עד שתבוא מבית המרחץ או מן השוק נ"ב כבר כתבתי על הגליון בהרי"ף שגירסתו יותר נכון במצות שהנשי' זהירות בהם שוק ומרחץ כי במרחץ טובלת לנדתה ובשוק לוקחת קמח להפריש חלה לוקחת נרות להדלקה אבל בהכנ"ס אינו מעיקר מצות האשה לזהירות אבל ישראל קדושים ולא יניחו עובד כוכבים אצל הכירה והמה יצאו לדבר הרשות:

סי' לד ומחמין של עובדי כוכבים נ"ב פי' מהאי דכוספן של נכרי שהוחמו חמין וע"ז שייך שפיר מה שכתב דשאני התם שפוגם אפילו הוא בעין פי' אפילו האיסור נבלה הוא בעין פוגם בכוספן:

פ"ח ד"ה ועוד שהיו רבותיו של ר"י. וע' בפרק בתרא סי' כ"ח גבי פלוגתא:

ד"ה ה"ג והני מילי קפריסין:

ד"ה וכוספן. אבל בכוספן תנאי בתרי ברייתא פליגי בה:

סי' מג ש"מ דסימני עוברי דגים דאורייתא:

פ"ח ד"ה אבל שלוקים אסורים עד סה"ד נ"ב ורש"י מפרש קפריסין קפליטות מבושלים:

פרק שלישי

פ"ח ד"ה אמר שמואל כתב הר"נ משום דטעמא דשמואל נ"ב וכן כתב בעל המאור וכן כתב הגהת אשר"י כאן אלא בשינוי לשון מעט בא"ד אבל לפר"ת נ"ב מכאן עד סה"ד שייך לסעיף [א] המתחיל בעומדין על פתח וכו' ד"ה ובעל קרי פירשתיו בתי"ט נ"ב פירושו שם אינו מובחר כי הדבר רחוק המציאות ולא יאמר לעובד כוכבים כזאת ולדעתי שבעלי קריין נכנסים שם לרחוץ הקרי הדבוק על בשרם ואמנקרותא גם ארמאי קפדי כדאיתא לעיל דף ל: פרק רביעי

סי' א משכבן הכומר או מכרן נ"ב האי או מחק המוחק ואין נחוץ למוחקו כי נוכל לקיימו ולהוסיף