דבש תמר - ב (רא"ש ) יב

פעמים של עשר עשר פסיעות נ"ב בגמ' איתא אמות אבל הרא"ש מעתיק לשון הרי"ף והכל חד כי רגל חצי אמה והרוח שבין רגל לרגל כ"כ תני אמה הרי כל פסיעה אמה: סה"ד וישב במקומו כצ"ל: פרק תשיעי

בהגהה ד"ה אין מוסרין חגב חי טמא לתינוק כו' כצ"ל: פרק עשירי

ק"נ סי' א' ד"ה המוציא את החי במטה כו' הלא כמה דברים שחייבין עליהם אם היות כצ"ל: פרק אחד עשר

ק"נ ד"ה והך דמחצלאות כו' ולי לק"מ דודאי לפי מה דמשני נ"ב ע"ש במהרש"א תוס' ד"ה כי אתמר דעל מה דמשני מקשי אפילו באו מים במזיד יהיה מותר אפילו לטלטל: פרק שנים עשר

במשנה הבונה כו' והמכה בפטיש ובמעצד כצ"ל: במשנה הכותב כו' כתב על שני כותלי בית ועל שני דפי פנקס כצ"ל

בק"נ ד"ה אלא משום רושם לת"ק אם וכו' נ"ב בק"ן הלשון מגומגם וכן צ"ל כשכתב כתובה בשוגג ואחרי כן כתב שתי אותיות בהעלם אחת אינו חייב כו' כצ"ל: עוד שם והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות וחייב שתים כצ"ל וכן איאת בפירוש המשניות להרמב"ם: פרק שלשה עשר

סי' א ד"ה רבי אליעזר כו' היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד כו' כצ"ל: א"ר יוחנן מאי קרא לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר איזהו כו' כצ"ל

בק"נ ד"ה ואידך הצד נחש בשבת כו' מקשין וכו' וע"כ צ"ל דסוגיא זו פליג על הא דרב ששת ועפ"ז אמרתי ליישב הרמב"ם כו' אבל לדברינו ניחא כו' וע"פ הירושלמי כו' סה"ד נ"ב ע"ש בברכות מה שכתבתי בעז"ה דאף החכמים דשם הבבלים סברי נחש ועקרב שוים ושפיר מביא ראיה מעקרב על נחש והרמב"ם שפיר פוסק כחכמים דשם דסברי דלא כרב ששת ותל"מ: פרק חמשה עשר

ת"ש אות ב' דקטרי באיסתריא פי' טבעת שבספינה כו' שאסר בו הבהמה והספינה סה"ד כצ"ל: פרק ששה עשר

ק"נ סי' א' ד"ה והאידנא כו' קאי על ברכות של ר"ה כו' נ"ב אבל רש"י ז"ל ד"ה ומענינות הרבה פי' דקאי אקמיעין ע"ש. וכן הוא לשון התוספתא כצ"ל. פי"ד הברכות כצ"ל. גונזין אותן אין ענין לכאן ומחקתיו והגר"א מגיה שם בתוספתא הברכות והקמיעין כמו שמעתיק הגמ' לפנינו: סי' יא אבל צואה של תרנגולין ושל בני אדם באותו חצר מותר לכבדה ולהוליכה כו' כצ"ל: שם בת"ש אות ד' ושל ב"א אפילו בחצר אחרת מותר להוציא כצ"ל: סי' י"ב רא"ש ד"ה, ת"ר נכרי שלקט עשבים כו' בהני תורי דגנבין ארמאי ומגנחין נ"ב פי' מסרסין: פרק שבעה עשר

בק"נ סי' א' ד"ה כל הכלים כו' דהא בסי' ש"ח מביא לפסק טלטול דלתות כו' נ"ב גם שם קורנס קודם: פרק שמונה עשר

רא"ש סימן ב' ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר ג' שנים כצ"ל: שם אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים כצ"ל: שם כשהגיע למלון השכיבה אצל מרגלותיו כצ"ל

ברא"ש סי' ד' במתניתין והא דקתני בי"ט משים רבותא דאין מילדין תני כצ"ל

בק"נ סי' ה' ד"ה הא סתמא מחללין עליה את השבת מכאן תימה רבה על ש"ע כו' נ"ב בש"ע איתא מג' עד ז' אם אמרה צריכה אני מאכילין אותה ופי' אפי' הרופאים אומרים אינה צריכה אבל בסתם שלא אמרה כלל מאכילין אותה רק ע"פ רופאים וכן מה שכתב הרא"ש כאן הא סתמא מחללין היינו ע"פ רופאים ואין כאן אפילו תימה זוטא וע"ש בש"ע באה"ג אות ה' במקום שמציין ע"ז: פרק תשעה עשר

רא"ש סי' ב' לבתר הכי א"ל מאי בעית לאותובי א"ל מכדי כו' כצ"ל למר מחקתי כי לא שייך הכא וברי"ף ליתא גם ברא"ש בעירובין ליתא גם הק"נ בעירובין אינו גורסו

בק"נ סי' ט' ד"ה וכיון דספק נפשות הוא יהבינן מעל"ע והרי"ף כתב ואיפשטא דבעינן מעל"ע וכתב הר"נ לא דאיפשטא הכא אלא בריש הערל דף ע"א הוא שאמרו כן כו' כצ"ל: שם ואיני יודע מאי פשיטותא כו' וצ"ע ע"כ נ"ב ולענ"ד מוכח כן מדברי שמואל מדלא אמר נותנין לו שבעה אלא מדייק ואומר כל שבעה משמע שלימים באין מחסור אפילו רגע מהשבעה ימים: פרק שלשה ועשרים

ברא"ש סי' א' במשנה וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ואוכל פסחו נ"ב וכן מעתיק הרי"ף ואוכל ובגמ' ובמשניות איתא ונוטל אך משום דבגמ' מוקים ליה בממנה אחרים ולא שייך נוטל מעתיק הרי"ף ואוכל והרא"ש מעתיק לשון הרי"ף ופי' בא בלילה ואוכל עמו: שם סי' י"ב ת"ר מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו כו' כצ"ל: שם ברא"ש סי' י"ג א"ר חנין אסור לו לאדם לישן בבית יחידי בלילה וכל הישן יחידי כו' כצ"ל: פרק ארבעה ועשרים

בק"נ סי' א' ד"ה מוליכו פחות פחות מארבע אמות והרמב"ם כתב בפ"כ אפילו מציאה כו' וחלקו עליו כל המפרשים כו' וברור לי שהרמב"ם בנה בנין יסוד דין זה מהאי שמעתתא דע"ז דף ע' כו' ונשתכח מהרמב"ם מקום מוצאו כו' נ"ב לענ"ד ברור שדברי הק"נ בזה אינם נכונים והרמב"ם לא היה שכחן ושיבוש הוא בגמ' שם הני שלשה תיבות המוציא כיס בשבת כי הלא אמרם שם דאמר ר' יצחק והוא הוא מימרא דר' יצחק כאן וכיון דר' יצחק לא אמר כאן אלא מוליכו פחות פחות מד' אמות על מי שהחשיך לו בדרך חלילה להוסיף ולתלות בו דברים שלא אמרן וכן הוא גירסת הרא"ש שם דאמר ר' יצחק מוליכו פחות חות מד' אמות והרי"ף אינו מביא שם כלל המימרא דר' יצחק כי נא להלכה נשנה אלא לזכות את יהודאי שאינם ח"ו מחללי שבת וגם המ"א לא עיין יפה בגמ' שם כי כתב בסי' רס"ו ומ"מ צ"ע בע"א משמע שלא היה לו פנאי לעיין

בק"נ ד"ה אין נותנין מים לפני הדבורים ובגמ' קאמר רב