דבש תמר - ב (רמב"ם) קמה

מדמביא האי פיסקא מטילין חלשים על כו' ומימרא דר' יעקב ברה דבת יעקב אבל לא על המנות של חול ומפרש של חול של חולין שפיר מביא אף שאין בשר קדשים בגליותינו הנ"מ שאין מטילין על מנות בשר חולין ביו"ט אבל אם היה מפרש כפרש"י אבל לא על המנות של חול ג"כ קדשים לא היה מביא כלל כי אין לנו עתה בעו"ה בשר קדשים כלל כדרכו שמדלג על רכ"ח מצות החסרים לנו באין ארץ ואין מקדש אבל הרא"ש מדלג על כל האי פיסקא ש"מ שמפרש כפרש"י

הלכות חמץ ומצה

פ"ח הלכה ו' ואח"כ כורך וכו' נ"ב אין זה משום שחושש להלל כי הרמב"ם סובר כחכמים רצה אוכל פסח מצה ומרור יחדיו כולם כאחד רצה כל אחד לבדו שמפרש על לשון סמיך שיאכלם סמוכים אבל לא דוקא כרוכים וגם ראיה לחכמים שבפסח ראשון לא כתיב על מצות אלא ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו וע"כ אינו מסמיך פסח למצה ומרור כי הפסח צריך לאכול לשובע ומצות לתאבון ע"כ אומר לאכול תחלה מצה ומרורים בכריכה שלא להרבות בברכות כיון שיכול לצאת בברכה אחת ומקיים כ"כ ומצות על מרורים בסמיכה היותר אפשרי ואח"כ בלא שהיה יאכל החגיגה והפסח אחריו על השובע ואומר כ"כ שאם אכל מצה לבד ומרור לבד שלא יברך ברכה אחת על שתיהן רק ברכה למצה לבד ולמרור לבד וזאת הכל בזמן הבית שיכול לאכול מצה ומרור בכריכה אחת ששניהם דאורייתא אבל בזמן הזה שאין פסח וסבר כשאין פסח אין מצוה במרור כמו שכותב בפ"ח מקרבן פסח הלכה א' אינו רשאי לאכלם יחד כי המרור יבטל המצה אלא יאכלן כל אחד לבדו וחוזר וכורך זכר למקדש שהיו שניהן דאורייתא ויבנה המקדש ב"ב ונאכל אותם כרוכים

הלכות אישות

פ"ט הלכה כ"א הגהות מיימוניות אות ז' אמר רב יהודה אמר שמואל עד סה"ד נ"ב מיש"ש נראה כי הגהה זו קאי על ומניח כתובה אחת כו' ושם צ"ל על תיבת ומניח ציון ז' וז"ל יבמות פ' ט"ו סימן כ' ואל תשגיח בהגהת מיימוני שכתב בענין זה אר"י א"ש הלכה כר' טרפון ולא כר"ע כי טעה וסבר מאחר שכתב הרמב"ם שמניח כתובה אחת ביניהם ומסתלק ולא עיין במה שכתב אחריו ואם קידש בביאה שנותן כתובה לכל אחת והיינו כדברי ר"ע דר"ע מודה בקידש בלא ביאה ע"כ

הלכות סוטה

פ"א הלכה ו' כסף משנה ד"ה אמר לה אל תסתרי כו' ומשמע לרבינו כו' עד סה"ד נ"ב משמע דנאסרת גם שותות אבל תוס' לא מפרשי הכי אלא למעט קטן אפילו בן תשע ויום אחד עד שיגדיל ורק לשתיה ממעט אותו הקרא והמשנה אבל נאסרת על ידו ע"ש בתוס' כ"ו ע"ב ד"ה אבל: שם משנה למלך ד"ה ודע דטעמא דרבינו כו' מ"מ לענין סוטה לא חשיב קנוי נ"ב אין זה במשמעות דברי תוס' אדרבא לפי פירושו מוקשה דבריהם והפי' האמיתי לדעת תוס' ממעט בן ט' ויום אחד רק משתיה ולא מקינוי כמו שפירשו מהרש"ל ומהרש"א דבריהם

הלכות איסורי ביאה

פ"א מגיד משנה הלכה י"ז וכו' הובאה בפ' ד' מיתות. נ"ב בספרי שלנו אינו מביא שם האי משנה כלל אלא הכי איתא תניא כוותיה דרב זכר בן תשע שנים ויום אחד וע' רש"י שם ועין משפט מראה להלכה זו

הלכות מאכלות אסורות

פי"ג הלכה ח' כיצד סתם החביות כו' נ"ב בזה הבבא כולל: אבנא ודיקולא שבגמ': שם וכן אם צר פי הנוד כו' נ"ב בזה הבבא כולל נוד בדיסקיא גם וכי כייף פומיה לגיו שבגמ' שם: שם פט"ז כסף משנה הלכה י"א נתפצעו אגוזים אלו וכו' בפרק בתרא דערלה (דף פ"א:) נ"ב אין שם במשנה רק נתפצעו קודם שנפלו יעלו והרמב"ם מיירי בנתפצעו אחר שנפלו והיא ברייתא גיטין נ"ד ע"ב ופוסק כר"י ור"ש שם

הלכות נדרים

פ"ב הלכה י"ג ואם היה ע"ה צריך שאלה נ"ב ובפי' המשניות שלו נראה שדוקא באשתו צריך ע"ה שאלה אבל בפירות אינו כלום ואף ע"ה אינו צריך שאלה: שם כסף משנה הלכה י"ג סה"ד וה"ל לאומרה משמא דגמ' וצ"ע: נ"ב ולענ"ד גם הרא"ש לא מסברא דנפשיה אמר כן רק על הגמ' סמיך וראיה לזה כי הנה לשון הרא"ש בזה מן ד"ה הרי את עד ואתי לאחלופי סה"ד הן המה כאלו נעתקו מדברי הרמב"ן על נדרים אות באות והרמב"ן אחר סה"ד ואתי לאחלופי כותב עוד בזה הלשון וחזינן לחד מרבוותא דכתב באומר הרי פרות הללו עלי כבשר חזיר אם היה ע"ה צריך שאלה לחכם ופותחין פתח ממקום אחר והא מלתא לאו דסמכא היא דהא אתמוהי נמי מתמהי עלה בשמעתין ומי איכא לאסוקי אדעתין הכי והא מדקתני סיפא האומר לאשתו וכו' מכלל דרישא לא בעי שאלה ולא אפשר לדחויי מימרא דגמ' בלא כלום ע"כ הרי אף שלשון הרמב"ן כמו לשון הרא"ש על הגמ' סמך כמו שהביא אח"כ הגמ' להקשות על החד מרבוותא והוא הרמב"ם נמצא כי דברי הכ"מ ז"ל אבל קשיא לי עד סה"ד בדורנו שנתגלה הרמב"ן על נדרים מיותרים כי קושיתו על הרמב"ם כבר קדמו הרמב"ן לבטל דברי הרמב"ם מפני הגמ' ועל הרא"ש בטל תמיהתו כמו שהוכחנו מלשון רמב"ן

הלכות תרומות

פי"ג הראב"ד על הלכה ו' ראשית דע קורא נעים כי טעות סופר נמצא כאן כי מתחיל ואומר בההוא פירקא והוא תוספתא פ' חמישי שם הפלוגתא של ת"ק ור' שמעון ואח"כ מסיים בפ"ז דתרומות תוספתא אשר לא נמצא כלל אלו ענינים אבל גדולה מזאת מצאתי אשר גם בתוספתא פ' חמישי לא נמצא כזאת סאה תרומה שנפלה למאתים רק סאה ערלה שנפלה למאתים ידע בה ואח"כ נפלה אחרת הרי זו מותרת והוא סתם תוספתא והוא הת"ק של ר' שמעון דלעיל מיניה וראיה לפסק הרמב"ם כשם שערלה שדינו במאתים אם ידע בה ואח"כ נפלה אחרת מותרת כן בתרומה שדינו במאה אם נפלה סאה תרומה למאה אם ידע בה ונפלה אחרת מותרת והרמב"ם מפרש שדברי ר"א בר"ש מדמתחיל באיסור בד"א שאסור בזמן שלא ידע הלא קאי על ת"ק שאוסר הוא רק בלא ידע אבל בידע מותר ור"ש מתיר אף בלא ידע ופלוגתייהו מפורש שבת קמ"ד ע"ש וכן תמצא מפורש בפי' המשניות להרמב"ם שמפרש כן וסובר שהתוספתא חולק עם הירושלמי והרמב"ם פוסק כת"ק ורב גובריה שפוסק כחכמים וכן אומר בפירוש המשנה ואין הלכה כר' שמעון ונראה בעליל כי לפני הראב"ד היה תוספתא מוטעת סאה תרומה

הלכות כלי המקדש

פ"י כסף משנה הלכה ג' ושערו היה נראה כו' סה"ד ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע"כ נ"ב ע' רש"י שמות כ"ח ל"ז ונראה כי הפתילי תכלת שהיה קושר בהן הציץ זה הוא הכיפה