דרושי הצל"ח צז

כי מפני הרעה כו', ואם אינם מתעוררים בתשובה מי יגן מפני הרעה, והנה מלבד העונש על העבירות הקדומים, הנה זהו עצמו זלזול התורה שמתעצל בהספדו של גדול בתורה הוא עון פלילי ומקבלין ח"ו עונש גדול שבנים מתים, והנה כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, ואם כן כיון שאלו שמתעצלים בהספדו נענשים ע"י, יש לו הפסד ח"ו להיות נדחה ממחיצתו, וזה שאמר ירחץ במים להוריד דמעות, ואז והיה כבוא השמש דהיינו הצדיק יבוא אל תוך המחנה היינו מחנה שכינה ולא יודחה ממחיצתו, וזה שאמר אחים הספידאי דתמן קאימנא כדי שאשאר שם קיים במחיצתו, וא"כ ראוי שכל אחד יתעורר על גדול הדור ויחזור בתשובה ובלא"ה עתה הזמן גרמא: ויותר לא מצאתי דרוש ל"ב לשבת חנוכה (א) רני בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה', הנה בגאולה העתידה, העיקר הכל כי ישוב ה' לשכון במקדשנו אשר בבית שני היה חסר השראת שכינה, ולעתיד נזכה לזה, והיה המדומה שעיקר הרנה יהיה לציון כי שם הוא משכן השכינה, ואמר הנביא לא כן רק רני בת ציון שהוא כנסת ישראל, כי עיקר השראת שכינה הוא למענם, ותדע שהרי גם בזמן הגלות, כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם ולעתיד בקיבוץ גליות השכינה עמנו תבוא ותשוב, וכן כתיב ושב וקבצך ישוב לא נאמר כי אם ושב, וזה כונת הנביא, רני בת ציון בת דייקא ולא ציון בעצמה, והיה עיקר השמחה כי אם בת ציון, כי למען בת ציון הוא עיקר השראה ותדע שכן הוא, כי הנני בא כביכול אני בא עמך מהגלות ושכנתי בתוכך, בתוכך דייקא, ושמא תאמר כיון שהקב"ה כביכול בא עמנו מהגלות, אם כן מה רבותא בגאולה, והלא גם בגלותינו לא עזבנו אלקינו ויהי עמנו

(ב) אמנם גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו כתיב, אבל המלך חוץ להיכלו אינו מראה נימוסי מלכותו בגלוי כי אין זה כבודו להיות חוץ להיכלו, וכן השכינה בהיותה עמנו בגלות היא מסתתרת, ומראה פנים של זעם במדת הדין ויסורי הגלות, ואמנם הדין משותף ברחמים כי זה טעם גלותה לחסות אותנו בסתר כנפי השכינה, וכן כתיב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים, לא מאסתים מלשרות בתוכם ולא געלתים לשון פליטה, וכן כתיב ולא תגעל נפשי אתכם, וכתיב בתריה להפר בריתי אתם לגמרי כי אני ה' אלקיהם אפילו בשעת הדין דהיינו אלקיהם, אעפ"כ אני ה' לרחמים

(ג) והנה בעניית אמן כתבו שהוא בגי' צ"א דהיינו הוי' אלקים, וזה שאמר הנביא ושכנתי בתוכך נאום ה', מה שהיה עתה נאום, דהיינו אותיות אמן דין ורחמים עתה ה' רחמי' גמורים

וגם הפרש גדול, כי בגלות אף שגלתה שכינה עמנו אבל לא שרתה בתוכנו, והחוש מעיד כי אין אתנו יודע עד מה, ואויל הנביא ומשוגע איש הרוח, כל קביל די רוח יתירה בהו לשבח עצמם שזוכין לרוח הקודש ואין מהם יודע דברים הפשוטים, ומתגאים בנסתרות ואין כאן מקום להאריך, ונחזור לכוונתינו שבגלותינו השכינה גלתה עמנו אבל לא בתוכנו, אבל בעת הגאולה הנני בא ושכנתי בתוכך, ונלוו גוים רבים וגו'

(ד) הנה הנביא היה בתחלת בית שני ואמר רני בת ציון וגו', ושלא יעלה במחשבתם שכוונתו היה על בית שני, ואם יראו אח"כ שאין הדבר כן יוציאו לעז על הנביא כי לא שלחו ה' צבאות, ולכן תכף אמר להם הנביא כי אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, ואמר ונלוו גוים רבים אל ה', ביום ההוא יהיה לי לעם, דהיינו לעתיד לבא שאז ימאסו אליליהם, וישובו אל ה' וביום ההוא יהיה ה' אחד, אז ושכנתי בתוכך לא עתה בבית שני, וכאשר תזכו ליום ההוא, אז וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך

(ח) ונלוו גוים רבים וגו', הנה לא גלו ישראל בין המצריים וכשדים אלא שיתוספו עליהם גרים, וכמו שדרז"ל בריש פ' האשה, וזה ג"כ מטעם גלות השכינה להוציא ניצוצי קדושה, כי טבע כל דבר להתדבק בשרשו, ואמנם לעתיד אז יהיה גמר הבירור ואז ילוו גוים רבים אל ה', והנה היה מקום לישראל לומר כי מה שגלתה שכינה לא לאהבתם של ישראל ולא לתועלתם, כי אם לכבוד עצמה להוציא הגרים מהמצריים, ואמנם כאשר נחזה כי סוף בעת הגאולה מעצמם יבואו גוים מאפסי ארץ וילוו אל ה' והיו לעם, א"כ לא היה נחוץ להשכינה להיות גולה מגלות לגלות, אלא ודאי עיקר גלותה בשביל ישראל, וזה מאמר הנביא בשם השכינה, כאשר תראי כי ילוו עו"ג רבים מעצמם ביום ההוא והיו לי לעם, ואעפ"כ ושכנתי בתוכך ולא בתוכם, אז תדע למפרע וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך, מה שה' צבאות שלחני היה אליך למענך

(ו) ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים, הנה אמרנו כי כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם אבל ההפרש הוא שאף שהיתה שכינה עמנו, אבל לא היה על אדמת הקודש, בה"א הידיעה שהוא מקום המקדש, ועוד הפרש כי אף שנתקדשו גם בחו"ל מקומות בתי כנסיות ובתי מדרשים, ובכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך כתיב, מ"מ לא היה שם שער השמים ואינו מכוון נגד ירושלים של מעלה, אבל מקום בית המקדש מה נורא המקום הזה וזה שער השמים, והנה נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה, וכמו שדרז"ל בפסוק בקרבך קדוש לא אבוא בעיר, ולכן ייעד הנביא ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקודש, כי אז יהיה חלק ה' עמו באדמת הקודש ובחר עוד בירושלים, עוד דייק שיבחר גם בירושלים של מעלה, וזה רמז גם דוד המלך ע"ה, עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, כוונתו כי למצוא מקום לה' אין זה חידוש שיהיה צריך חיפוש כל כך, כי הלא גדול שמו בגוים, ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמו, אבל עיקר החידוש למצוא מקום לה' שיהיה משכנות לאביר יעקב משכנות דייק, שתי משכנות משכן של מטה מכוון נגד משכן של מעלה

(ז) הנה שמענוה באפרתה כי רחל היא שהתפללה, והובטחה על הגאולה כמ"ש רחל מבכה על בניה, וכתיב יש תקוה לאחריתך לאחריתך דייקא, כי טוב אחרית דבר מראשיתו, וראשית הגאולה שהיתה בימי זרובבל ובימי יהושע בן יהוצדק לא היה רק פקידה ולא גאולה, ולא חזר הארון ובבית שני לא היה שם ארון, ומשניטל הארון אבן היתה ושתיה היתה נקראת, ועליה היה נותן הכהן ביוה"כ מדם חטאת הפנימית אחת למעלה ושבע למטה, וע"ז נרמז בהפטרה הזאת, כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן א' שבעה עינים, רמז אחת שבעה כי כן היה מונה כה"ג ביוה"כ אחת אחת ואחת וכו' עד אחת ושבע: (ח) ועוד רמז באבן אשר לפני יהושע על מקום המזבח הנקרא מזבח אבנים, כמ"ש ואם מזבח אבנים, ושם הוא מקום השיתין, וכבר אמרו בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא, ובעא למשטפא עלמא, כי באמת בנוקבא דתהומא, שם הוא מקום הקליפות הנבראים ע"י מעשה הרשעים, ובעא למשטפי עלמא