דרושי הצל"ח צה

זכרון ירושלים להעלות על ראש שמחתנו, וכל הסעודות מלאים שירי עגבים, ואין אומר ואין דובר בדברי תורה, וכל שולחנות מלאים קיא צואה, הפה כל פה דובר נבלה ומרבה שיחה עם נשים נכריות ואפילו אשת איש, ושקרים ורכילות וליצנות שבועת שוא ולה"ר ודברי חול ומו"מ בשבת ויו"ט ומלבד המאכלות אסורות ובישולי א"י בבתים שאינם יהודים, ומיעוט השגחה במליחה, ובתולעת הצואר והגרון נטויות גרון ובקומה זקופה ודוחק רגלי השכינה, הידים עסקניות הן בכמה מיני משמוש ולאחוז לאשה בידה יד ליד לא ינקה ידיכם דמים מלאו בגזל ורבית ואונאה וגניבה ולהכות באגרוף ונקרא רשע למה חכה, הלב חושב מחשבת און והלב חומד וסרסור גדול לעבירה, ובעת התפלה לבו בל עמו, הרגלים לרע ירוצון ולטייל עם נשים ולילך להלשין והולך רכיל, הברית קודש נתחלל מקדושתו בכמה מיני קשוים לדעת ובהוצאת זרע לבטלה, וק"ו אם נכשל בניאוף בעריות, וכן הפנויות עריות המה שהרי המה בנדתן, באופן שמכף רגל ועד ראש אין מתום, כל איברי הנשמה פגומים, פצע וחבורה ומכה ערי' לא זורו ולא חובשו בתשובה, ועבירה גוררת עבירה, ובפרט שעל כל אלה עברנו ושנינו ושלשנו כמה פעמים, ואיך אנו בטוחים לבקש החיים, והלא קרוב הדבר אם נשאר איזה אבר שלא נטמא שג"כ יפול ברשת היצר כדרך הרשעים שיצר הרע שופטן, ואם ח"ו יגיע קץ למות ג"כ קשה עלינו מאוד, כי הלא בנים מרעים ומשחיתים אשר נבראו במעשינו, המה יהיו למכשול ולפוקה כל זמן שלא יצאו חפשי מהקליפה על ידי תשובה, ואנשים כאלה מזומנים לגיהנם מלבד יסורים קשים מאוד קודם הגיהנם, חבוט הקבר וכף הקלע, ומי יעמוד בכל אלה באופן שהבחירה קשה משני צדדים, רק מלוגמא אחת ורטי' ואספלנית הטובה לשני הצדדים והוא התשובה, ואם נחי' התשובה תגין עלינו לבלתי נוסיף לחטוא, שאם אנו מתחרטים על העבר איך נוסיף כזה, ואם ח"ו כמות התשובה היא כתריס בפני הפורעניות של גיהנם וחבוט הקבר, ותשב אנוש עד דכא, עד דכדוכה של נפש, ועכ"פ אם לא תספיק ותשובתו להצילו מעונשים, כי יש כמה עבירות החמורות שתשובה יוה"כ תולין ויסורים ממרקין וזהו ענין תשובת המשקל לסגף עצמו בסיגופים כפי משקל היסורים הראוים על עון זה, ואם לא עשה בסיגופים עכ"פ יסבול קצת יסורים או בחייו או בגיהנם, עם כל זה תועיל תשובתו להקל היסורים, ועיקר שתועיל שיהיה לו נפשו לשלל, לזכות לחזות בנועם ה' בדין האחרון השלישי שזכרתי, שזה התענוג הגדול שאין למעלה ממנו וכל יסורי הגיהנם הוא רק למרק, אבל אם לא ישוב אזי נכרתה הנפש, והנקמה הגדולה שאין למעלה ממנה שזכר הרמב"ם שלא תזכה להיות אז ותאבד לעד

(יט) באופן שעיקר התשובה הוא להיות דבוק בה', ויוכל להיות נמנה לעתיד בין הצדיקים הנהנים מזיו השכינה ומשיגן הבורא השגה אמיתית, והיא מצוה שמתן שכרה בצדה, שא"א שלא ירגיש תכף אהבה ודביקות

(כ) ונבוא לביאור דברי הנביא, לכו ונשובה אמנם לא תהיה תשובתינו מיראת העונשין בעוה"ז או מעונשי הנשמה בגיהנם ושאר עונשין אחר מיתה, אמנם תהיה עיקר תשובתנו אל ה' שנזכה לסוף בדין השלישי, לשוב אל ה' ולדבקה בי כי הוא התכלית האחרון והתקוה שאין למעלה ממנה, ואומר הנביא כי הוא טרף לשן עבר, שכבר טרפנו טירוף אחר טירוף בכמה מיני יסורים בעוה"ז, וירפאנו עי"ז בא לנו רפואה לעוה"ב, וזו מדת הצדיקים שהקב"ה מייסרם בעוה"ז, יך התחיל לשון עתיד, ואם עוד יך אותנו גם אחר מיתה בעונשי הגיהנם וחיבוט הקבר ושאר עונשין, ויחבשנו כי כל אלה הם צירוף אחר צירוף לנקות חלאת טומאת הנפש, יחיינו מיומים כוונתו על שני דינין, דין האדם משך ימי חייו, ודין הנשמה אחר מיתה, אמר מיומים האלה יחיינו ולא אמר ביומים, כי באמת ביומים לא היה לנו חיים, כי מרוב יסורים חייו אינם חיים, אבל מיומים הללו על ידי יסורים יחיינו אח"כ ביום השלישי, כי אז היא תשלום גמול האמיתי והמוחלט וכמו כן העונש המוחלט והנקמה הגדולה המוחלטת, אז יקימנו ונחיה לפניו, כי אז נזכה להיות נהנה מזיו הקב"ה להשיגו השגה נפלאה, ונדעה נרדפה כל מה שנרדפה ונרוצה אחר התשובה לדעת את ה' שזו היא התשלום הגמול האחרון המוחלט שזכר הרמב"ם ולא כהשגתינו בעוה"ז שיש בה שיבושין וספיקות, אבל אז יהיה כשחר נכון מוצאו, ועכ"פ עכשיו מ"ע שהזמן גרמא לשוב כל אחד מדרכו הרעה ולשוב אל ה' כבן ששב חל אביו שבטוח ברחמי האב שיפשוט ידו ויקבלנו ויחיינו הקב"ה יומים שני ימים של ר"ה שכבר עברו, ביום השלישי ביוה"כ הבע"ל יקימנו ונחיה לפניו, כמו שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ויטהר אותנו מכל חלאת טומאת אשמתינו, וכמו שאמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים, ואומר מקוה ישראל, מה מקוה מטהר אף הקב"ה מטהר את ישראל ויטהרנו מכל טומאותינו, יחדש רוח נכון בקרבנו לעבדו בכל לבבינו לאהבה וליראה אותו בכל מחשבותינו ולדבקה בו ונזכה לעתיד להיות דבוקים בה' ולהשיג השגה נפלאה, ויאיר עינינו במאור תורתו ובא לציון גואל בב"א: הספד א' דרוש ל"א (א) קרא עלי מועד לשבור בחורי, מהמובחרים שבעדה אשר עליהם נשען מעמד ומצב הקהלה, והיום יום שאין אומרין בו תחנון, ואין אומר ואין דברים במלי דהספידא, כי בחודש ניסן אין מספידין בו, ואמנם לפי גודל יקר מעלת וערך האיש ראוי עכ"פ למיעבד ליה יקרא במותו להזכיר שבחו, והגם שבשאר ימות השנה אגרא דהספידא דלויי, להרים קול בכי וצעקה, לא כן היום שכבוד היום גורם, שלא לעורר הספד, רק להגיד שבח תהלת ומעלת האיש הנכבד הזה, ואמנם המג"א בסוף סי' תקמ"ז ס"ק ח' כתב וז"ל, עיין ביו"ד סי' ת"ג דמשמע בשחין אומרים תחנון אין אומרים שבחו של מת דהא מרגיל ההספד כשמזכיר שבחו, וא"כ אסור לדרוש עליו אלא לחכם בפניו כו', ואמנם אני עיינתי ולא מצאתי ביו"ד סי' ת"ג שום רמז מזה, ואדרבה לכאורה יש ראיה להיפך, שהרי שם בסעיף ג' עצמות אין עומדים עליו בשירה וכו', ואין אומרים עליהם קינה ונהי, אבל אומרים עליהם קילוסין, דהיינו שבחו של מת, ומשבחין להקב"ה שהוא ממית ומחיה, הרי שאף שאין אומרים קינה ונהי, מ"מ אומרים שבחו של מת, ואמנם אין מזה ראיה לסתור דברי המג"א, דבעצמות מה שאין אומרים עליהם קינה ונהי, אין הכונה שאסור לומר קינה ונהי, אלא הכונה שאין צריך לומר קינה ונהי, וא"כ למה נגזור בהגדת שבחו שמא ירגיל ההספד משא"כ בימים שאין מספידין יש איסור בדבר משום כבוד היום שפיר אפשר שגם הגדת שבחו יש למנוע, שמא ירגיל ההספד, אלא שאף שאין תיובתא להמג"א, אבל עכ"פ אין סיעתא, ואם כונת המג"א ממה שמבואר שם שאין ליקוט עצמות במועד, והי' סבור המג"א שהטעם משום שלא יוכל להגיד שבחו, זה אינו ששם הטעם משום שאיבול הוא לו, שהרי מתאבל כל היום

(ב) אבל הנלע"ד שטעות הוא במג"א, וצריך להיות ביו"ד