דרושי הצל"ח צב

להאבידו, ושוב מצאתי כן בחידושי אגדות, וא"כ האדם המתפלל על חיי עוה"ז עשירות ושפע, אולי הוא עצמו מבקש מיתתו, ומחליף עולם עומד, וזה שאמר התנא וכשאני לעצמי, וכשאני מתפלל על צרכי הגוף החומר, מה אני ומה חיי, וכל המפרשים תמהו, על שאלת זכרנו ומי כמוך, הלא לא ישאל צרכיו בג' ראשונות, ופירשו שכל זה היא חיים הנצחיים, ולכן מסיים בזכרנו למענך אלקים חיים, שאנחנו מבקשים החיים למען נוכל לעבוד עבודת אלהים וההכרח לפרש כן, שאין לפרש למענך אלקים חיים שלמענך תעשה עמנו, אף אם אין אנו כדאין, דא"כ מי שאינו כדאי צריך לעורר מדת הרחמים, כולי האי ואולי, ולא מדת הדין ואלקים הוא דין, אמנם אם הענין כמו שפרשתי, שהבקשה שיתן לנו חיים, למען נוכל לעבוד עבודת הקודש, אזי שפיר הזכיר שם אלקים להורות שעקר בקשתנו לעבוד עבודה גבוה כל כך, שיהיה שלא על לקבל פרס, ונפרש המשנה, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם, והנה היא גופא קשיא העובד שלא ע"מ לקבל פרס אינו מדרגת עבד, אלא מדרגת ובנים למקום נקראו, והיכן מצינו עבד שאינו מצפה לתשלום שכר, והכי הוה ליה למימר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס, אלא היו כבנים משמשים מאהבה שלא ע"מ לקבל פרס, ופשיטא שקשה מה דמסיים ויהי מורא שמים עליכם, שאם משמשים ע"מ שלא לקבל פרס, כבר הגיעו למדרגת אהבה שהיא גבוה מאוד, ואיך אמר אח"כ ויהי מורא שמים עליכם, ואם כוונתו שיש שני מיני עבדים, יש עבד לזמן דהיינו שכר יום שכשכיר יקוה פעלו, וזהו עושה ע"מ לקבל פרס, ויש עבד יליד בית או מקנת כסף, קנין הגוף עבד עולם, ששוב אינו מצפה לשכר, והזהיר אותנו שלא נהי' כשכיר, כי אם כעבד קנוי קנין עולם, שכבר קיבל כספו בעת מקנתו, כן אנחנו כבר הקדים לנו הקב"ה טובות הרבה, מיום היותנו עד היום הזה, וכל ימינו לא יספיקו לעבדו על אחת מאלף, וא"כ שפיר אמר כעבדים, ושפיר אמר מורא שמים שבעבד כל ענינו מיראה

(ג) אבל היא גופה קשיא כיון שהתנא רצה להיישיר דרכינו בעבודת ה', היה לו לאחוז מדת האהבה ומדת הבנים ואף שיש יראה גבוה מאוד גבוה מאהבה, למדחל ליה בגין דאיהו עיקרא ושרשא דכל עלמין ולא יראה דדחיל מעונשא מרצוע דקיימא לאלקאה לרשוע, שנמצא שאינו מתיירא מהקב"ה רק מהרצועה, ועל זה הזהיר הנביא ולא שב עד מכהו, וכן הוי אשור שבט אפי, ואמרתי שכיון שמתיירא מהרצועה והוא הסם עצמו ותייסרך רעתך ממש, א"כ ע"י תשובה מיראה אי אפשר לקרב הגאולה, שהרי בשעת הגאולה צריך להיות והרשעה כולה כעשן תכלה כליון לגמרי שלא ישאר מהקליפה כלום, ותשובה מיראה יש להסם חלק בה שהרי ע"י יראת הרצועה הוא שב, וא"כ הוא עצמו מקבל קצת חיות מתשובה זו ואיך יהיה כלה כעשן, אבל יראה גבוה בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא, היראה היא מהקב"ה עצמו, ואעפ"כ צריך להבין, למה יראה זו גדולה מאהבה, ונראה משום דשכר מצוה מצוה, ואף שכר ג"ע ושאר תענוגי עוה"ב, עד שאמרו יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, אלא שאני תמה שם במשנה שאמרו ג"כ יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב ומלבד שקשה רישא אסיפא, וכמו שדקדקו המפרשים קשיא סיפא גופא דאם שעה אחת בתשובה יפה מכל חיי עולם הבא, אם כן אין ביד הקב"ה לשלם להאדם שכרו אתמהה

(ד) ואומר אני עפ"י מה שכתב הרמב"ם מה' תשובה פרק ח', שהשכר הגדול שאין למעלה ממנו, שהצדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה, כלומר שמשיגין אמתת הקב"ה, והנקמה הגדולה שאין נקמה גדולה ממנה שתכרת הנפש, ולא תזכה לאותן הסיים שנאמר הכרת תכרת הנפש וכו' שמא תיקל בעיניך טובה זו, ותדמה שאין שכר המצוה והיות האדם השלם בדרכי האמת אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי רקמה ושוכן באהלי שן ודומים לזה האומרים הערבים הטפשים, אבל החכמים ובעלי דעה ידעו שכל הדברים הבזוי והבל ואין בהם תועלת ואינה טובה גדולה אלא מפני שאנו בעלי גוף וכו', אבל הטובה הגדולה לעתיד אין לך ערך, ועל זה נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך: והנה המפרשים כתבו שיש חילוק בין עוה"ב ובין לעתיד לבוא, ועוה"ב מצוי עתה ותכף אחרי מותו בא, אבל לעתיד לבוא היינו אחר שיחדש הקב"ה עולמו, וכבר יש מחלוקת בזה בין הרמב"ם והראב"ד שדעת הרמב"ם שעוה"ב מצוי ודעת הראב"ד שיחודש, אבל המפרשים חילקו בין עוה"ב לעתיד לבוא שעוה"ב יש בו חיי הנפשות לאחר מיתה, אבל עדיין אינם זוכין לתענוג הגדול להיות דבקים בקב"ה להנות מזיו השכינה, וא"כ על ידי התשובה יזכה להתענוג הגדול הזה, ושפיר אמרו יפה שעה אחת בתשובה מכל חיי עוה"ב, ומה שאמרו יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, והיינו תענוגי עוה"ב

(ו) הנה המצות מאהבה אין אהבה אלא דביקות, שרוצה להיות דבוק באהבתו את הקב"ה והיא עצמה שכר מצוה, ושפיר אמרו שכר מצוה מצוה, והעושים בהם נתקיים בהם, עולמך תראה בחייך, וא"כ איך אפשר להם לעשות שלא ע"מ לקבל פרס, והרי כבר שכרם אתם ופעולתם לפניהם במצוה העצמה ולכן כיון באזהרה זו לומר שתהא עשייתך מחמת יראה הגבוהה, דאיהו עיקרא ושרשא כי יראה זו גבוה מאהבה שאינו מצפה לשכר

העולה מזה, שעבודה על מנת שלא לקבל פרס היינו מיראה ויראה גבוה לא יראת הרצועה, ולכן בתפלתנו אנו אומרים למענך אלקים חיים לרמוז על היראה, שנזכה לקיים המצות מיראת שמים

(ז) והעיקר להתפלל על החיים הנצחיים, אבל אלו העושים טפל עיקר, וכל בקשתם על חיי הבל, לאכול ולשתות ולשמוח, יכול להיות שמתפללים על רעתם, ועל זה רמזו רז"ל מה יעשה אדם וימות יחיה עצמו: ובזה נלע"ד כוונת התפלה, זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים, ומה זה הכפל זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים, ואם נכתב אין צורך לזכור, כי זכרנו הוא על העתיד, לא על הנעשה לאלתר, ולמה בזכרנו לא אמר בספר, ומה זה שאמר תחלה מלך חפץ בחיים, ובסוף למענך וכו', ונראה שהנה אין הקב"ה חפץ במות רשע, וכמו שאמר יחזקאל החפץ אחפוץ במות רשע הלא בשובו מדרכו וחי, ונאמר למה תמותו בית ישראל שובו וחיו, והיינו חיים הנצחיים שזהו חפצו של הקב"ה להטיב בתכלית הטובה, והנה ביומא דדינא אנו מבקשים שלא יארע לנו כמו שכתבו התוס' לרשעים, שמה שכותבים הרשעים לחיים היינו מיתתן, והתוס' כתבו שם במס' ר"ה, דמי שעונותיו מרובין אמרינן בקידושין דדומה כמי שקיים כל התורה, וכל זה מקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים וכו', ולכאורה קשה למה להו למימר שכל זה מקרי הכא מיתה, והיינו שהחיים של העוה"ז מקרי כן ומדוע לא פירשו שכאן קאי באמת על חיי עוה"ב, ורשעים נכתבין למיתה ממש וצדיקים לחיים ממש, אבל טעם התוס' שהרי ספרי חיי עוה"ב אינם נפתחין בר"ה כי אם לעתיד ליום הדין הגדול, וא"כ איך קאמר רשעים נכתבין ונחתמים לאלתר, לכך כתבו התוס', דמה שנכתבו לחיי עוה"ז זה מקרי מיתה שע"י זה נשאר מת לעוה"ב

(ח) והנה בריש שתא צריך לפרש תפלתו, ולכך אומרים בר"ה לחיים בשבא, ואנחנו לא נדע מה נעשה, אם נתפלל על החיים ושמא ע"י חיי עוה"ז נפסיד חיי עוה"ב, ולכן צריך להקדים חיי עוה"ב שלזה משפט הבכורה, וכתיבה אי אפשר להתפלל שהספר