דרושי הצל"ח פה

המכפר, ולכן אמר הפסוק כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם על ידי עבודת הכהן גדול, ואמר מכל חטאתיכם לשון אני ושלמה בני חטאים, שהוא לשון חסרון בעת שתהיו חסרים מכל אלה, כמו בגלות הזה שאין לנו לא כהן, לפני ה' בעצמו ובכבודו תטהרו, והוא הכהן המכפר עלינו

(ד) לא כן ביוה"כ שנא' בו וכל אדם לא יהיה באוהל בבואו לכפר, ודרשו אפילו אותן שנאמר בהם ודמות פניהם פני אדם, והטעם לפי שאין הקב"ה רוצה שיהי' איש אתו, בבוא להתודע לבניו כדי שיוכלו להגיד לפניו

(ה) משל למלך שהיה לו בן יחיד אהוב ונחמד, וגידלו בחיקו, והושיבו בהיכלו, והיה מאוכלי שלחנו, והבן הזה זחה דעתו, וישמן ויבעט, והמלך על רוב פשעו כסה אהבה, עד שהרבה להרע, ולטנף את ההיכל והשלחן, והוציאו המלך מהיכלו, וגלה הבן מעל שלחן אביו, ומסרו ביד מושל במדינה רחוקה, ואעפ"כ לפרקים היה המלך שולח גדולי שריו ועבדיו לדרוש שלום הבן, וכאשר ראה הבן כל הכבוד הזה, וגדולי שרי המלוכה משכימי' לפתחו זחה דעתו, ולא נכנע לאביו, וביזה שלוחיו, ומאז חדל המלך לשלוח שריו, ואעפ"כ לפעמי' פקד את בנו ע"י מכתב שלא יראה את השליח רק יראה דבר המכתב, ועדין הבן עמד במרדו, ולא פנה לראות המכתב כלל, ולא הביט בו, עד שחדל המלך מלדבר בו כלל, וכאשר ראה המושל ההוא שגלה הבן תחת ממשלתו, כי נבאש הבן בעיני המלך, כי לא פקד אותו זמן רב, סבר בדעתו כי כבר נשאר בן המלך עבד עולם אצלו, והתחיל להשתעבד בו ביותר ובפרך, והמלך אעפ"כ מרחוק הי' שולח בר ומזון לבנו, באופן שלא ירגיש, כי מאת המלך היא ארוחה, והבן הזה בראותו צרת נפשו, שהוא ביד אדון אחר נתן כל אשר לו מהמלך להמושל כזה, והמושל הי' לוקח המבחר, ומאכילו מאכל עבד הנהוג במדינה גסה ההיא, ותמורת זה לקח מאכל המלך, והמלך ידע את כל אשר נעשה, ואכתי רחמי האב על בנו אלא שמתאוה לתחנוני בנו שיהי' נכנע ויבקש להחזירו, ויבטיח להתנהג לפי כבוד המלוכה, וישם המלך אל לבו ליתן מקום לבנו למצוא פנים לבקש מלפניו, ויצו המלך ויעבירו קול בכל מלכותו, אשר כל שריו יבואו יחדיו ביום מועד כשמעם את הקול קול קרנא משרקותא, וכל אחד יביא עבדיו והשבוים אשר עמו ג"כ יבואו, ויהי היום ויתקע בשופר, ויחרדו כל השרים ויתאספו ויעמדו על המלך, ובן המלך עומד מרחוק בין העבדים והשבוים, והמלך שאל לכל אחד דרכיו, וכל אחד בקש צרכיו מהמלך, וירא המלך והנה בנו עומד מרחוק, משתחוה ושותק ופניו זועפים, ויבן המלך כי אין זה אלא כאב לב, אשר אי אפשר נו לגלות מיראת אדונו, ויצו המלך שילכו כל איש לביתו ובעוד ימים אחדים יבוא זה השבוי לבדו לפניו ובביאת הבן התחיל לבכות מה יהי' בסופי, ועד מתי אתרחק משלחן האב, וכל השפע שאתה משפיע, אני בעצמי מוסר לאדון הארץ, ואולי בגובה לבבו ימרוד בהמלך, ואני מה יהי' בסופי, והלוא כבודי הוא כבודך, כי אתה אבי, ואז המלך בראותו כי אין הבן מבקש שישלח לו מגדנות, רק מבקש כבוד המלך, המלך מרחם עליו ומחזירו לביתו

(ז) הנמשל בנים אתם לה', ובחיקו נשא אותנו ממצרים על כנפי נשרים ואכלנו משלחן המלך, ויביאנו בהיכלו מקום מקדשו המכוון נגד מקדש של מעלה, אהבת אותנו ורצית בנו, וקרבנו נשמו הגדול, ואנחנו מרדנו בו כבן סורר ומורה, וגלינו מארצנו גנות ראשון לבבל, והמלך הי' שולח גדולי מלכות בשליחות אלינו, והי' לנו נביאים שהיו מתנבאים בבבל שהם גדולי המלכות, ואנחנו בזינו בנביאים, ולא קבלנו מהם שליחת המלך, ולכן בחרבן בית שני, נשארנו בלי נביא וחוזה, ועדין פקד אותנו במכתב, שהיינו משתמשים בבת קול וברוח הקודש, ככל גדולי התנאים והאמוראים אנשי מופת, כמו רשב"י וחבריו, ובכל אלה לא השגחנו ומרדנו ומאז חדל המלך מלהביט עלינו, ואין אתנו יודע עד מה, והלואי נתפלל בפירוש המלות, ואלו המתפללים בדברי שקר שיודעים סתרי תורה נפלו בבירא עמיקתא ושוחה עמוקה במינות וכפירות רחמנא יצילנו, ומאז ארך עלינו עול השיעבוד ומתוך כך בבבל עדיין היינו חשובים בעיני מלכי האומות, כי ראו כי שם ה' נקרא עלינו, אבל בזמן הזה אותותינו לא ראינו, אנחנו נבזים ושפלים בעיני הישמעאלים, וכבד עלינו שם עול המס ושאר צרות, והקב"ה ברחמיו אעפ"כ ממרום משגיח עלינו להשפיע בנו שפע קדושה, ואנחנו בעונותינו ובפגמינו מורידים השפע והקליפה, וכל המצות שאנו עושים הכל בפניות ובמחשבות זרות, ויש להס"מ חלק המבחר בו, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה, והקב"ה ברחמיו בריש שתא בשופר גדול יתקע, ויבואו בני אלקים להתיצב, ויבוא גם השטן, וגם אנחנו בתוך הבאים למשפט, ובראותינו המקטרג הגדול קולנו לא ישמע, ואין אנחנו מתודים בר"ה, רק בוכים ומבכים, ומה הקב"ה עושה בירר יום א' בשנה שהוא נורא ואיום יוה"כ, ואז אנחנו עומדים לפני אבינו, ואין זר אתנו, ואז אנחנו מתודים, והעיקר הוידוי להוציא השפע קודש שהורדנו בעונינו, חיל בלע ויקיאונו, לאמר שאנחנו מורידים השפע בקליפה, ואפילו מעט המצות, ומה יהיה בסופנו, והלא טוב יחזור אותנו המלך לביתו להקדושה, ושם נעבוד אותו באמת, ועל זה ראוי להיות עיקר הבקשה, לא על בצעין דהאי עלמא, לא כמו שאנחנו עושים עיקר התפלה חיי ומזוני הגוף ולא מזון הנפש

ובמשנה ד' פ"ד דנזיר האשה שנדרה בנזיר, והפרישה את בהמתה ואח"כ הפר לה בעלה, אם שלו היתה בהמתה תצא ותרעה בעדר, ואם שלה היתה בהמתה החטאת תמות, ועולה תקרב עולה והשלמים תקרב שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם

(ח) הנה ביוה"כ אנחנו מביאין ב' שעירים, ומטילים ב' גורלות, גורל א' לה' וגורל א' לעזאזל, והדבר יפלא, הכי חברותא נמי איכא, שיטילו גורל, ולא עוד אלא שאמרו רז"ל, אין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם, והנה האדם נברא משני בחינות החומר והצורה, שהוא הגוף והנשמה, הנשמה היא חלק אלקי ממעל, חצובה מכסא כבודו, והגוף יסודו טפה סרוחה מעורב בדם נדה שהוא זרע האשה, ומזה נוצר הולד, ולכן החומר נמשך, אחר חומרו בכל תאות העוה"ז, והנשמה שורשה ממקום קודש, ורצונה וחפצה אל המקום אשר משם חוצבה, ומצד הנשמה נקרא אדם אדמה לעליון, אבל מצד החומר מותר אדם מן הבהמה אין, ולכן הרשעים דומים לבהמה, כי עקרם החומר, ולא יעלה בדעת האדם שהחיוב כך שישארו חלוקות, והחומר ישאר בבהמיותו, והנשמה תשאר קדושה, כי לכך נברא האדם לקשר ב' בחינות כאחד, והצדיק זוכה לקדש גם חלק חומריותו, להיות נעשה זך ונכלל בהנשמה, כמשה רבינו ואליהו שעלו לשמים עם הגוף, והרבה שנכנסו חיים לג"ע, והרשעים גמורים כל כך טמאו הנשמה, עד שגם היא נשקעת במקום טומאה, ופוק חזי כמה מעשיות מרוחות ושדין, שהם מן הרשעים, וביד אדם להטות לפי מה שהוא רוצה, ולכן ביוה"כ מטילין גורל, לומר שלא תאמר שאי אפשר להתהפך כחומר חותם אלא אפשר ואפשר שחלקו של שם והראוי לשם, יפול לעזאזל זו מדת הרשעים שמטמאין הנשמה, וגם אפשר שחלקו של עזאזל יפול לשם זו מדת צדיקים, שהחומר מזדכך ומתקדש ונבדלים מכל תאות עוה"ז, לא כמו שאנחנו עושים בעוה"ר עיקר מתאות עוה"ז. לאכול משמנים וסעודות מרעים, ובעילות אסורות ומגונות, אוי לנו כי חטאנו

(ט) והנה כנסת ישראל נמשלה לאשה, והקב"ה לבעל, ומקרא מלא כי בועליך עושיך ה' צבאות וגו', ועונותינו היו מבדילים בינינו לבין אלקינו, ונתרחקנו ממנו וכמה פעמים התרהבנו לשוב ואמרנו לא נשוב, וכל כך סרבנו כאלו נשבענו ונדרנו שלא לשוב חלילה, ועבור זה גרמנו גם להיפך באפי נשבעתי אם יבואון אל מנוחתי, אמנם על תנאי אם לא נשוב, והבעל שנדר