דרושי הצל"ח פד

לשון עשב וכו', דשא הוא כולל כל המינים כשהארץ מלאה ועשב כל מין לעצמו נקרא עשב

והנה שעירים פי' רש"י לשון רוח סערה, והנה אלו ב' כתות פילוסופים ושבתי צבי אלו כופרים בכללות התורה, ולכן התוכחה של המוכיח אצלם כרוח סערה קשה עליהם מאוד, וזהו כשעירים עלי דשא, אלו שכפרו בכלל כל המצות והתורה, וכרביבים הוא טפי מטר שהוא יורד בנחת עלי עשב אנשים כמונו שפגמנו במינים אחדים, במצות אחדים עריות גזל לה"ר רכילות השגת גבול שקרים מדות ומשקלות שבועות שוא ונדרים, הסתכלות בעריות מאכלות אסורות וכיוצא בהם שנמשל לעשב השדה, מתקבל התוכחה כרביבים, וראוי לנו להתמרמר בבכי ולשוב בתשובה, ויש ב' מיני תשובה א' ע"י מוכיח. ות' התעוררות ע"י עצמו וטובה מרדות בלבו של אדם, ובפרט מעונים ומדוכים ושפלים בתחתית דיוטא מה לנו צורך למוכיח ובירה תוכיח, חורבן בה"מ עונות אבותינו החריבו לשעה, ועונותינו מאריכים קצו זה זמן רב, והנה יש הפרש בין השב מעצמו, למי שאינו מתעורר מעצמו, מבואר בספר בינה לעתים שהעון הוא דומה לחולאת, והתשובה לרפואה., והנה החולאת הוא מחמת ארס שיש בגופו, וצריך להקיאו לחוץ, ולפעמים הטבע מעצמו גובר בכח הדוחה, לדחות הארס לחוץ, וזהו רפואה שאין למעלה ממנו, כי הטבע עושה הכל במדה ומשקל, לדחות עד שגורם הקאה להחולה, ואז יוצא הארס כלו לא נשאר ממנו מאומה, אבל כשאין כח בטבע בעצמה לדחות וצריך ע"י תמרוקי סמים מהרופא, אף שיוצא הארס בכח, מ"מ נשאר מעט ממנו וצריך שמירה שלא יחזור לחליו, כן המתעורר מעצמו זה תשובה גמורה מאהבה וזדונות נעשו זכיות לא נשאר רושם, אבל מי שצריך מוכיח ולהזכירו עונשי החטא, ולהפחידו עד שיעשה תשובה, זה דומה לתמרוקי הסמים, והן אמת שעבירה נדחית אבל נשאר רושם, וזדונות נעשו שגגות עיין בדבריו שהם דברי טעם, והנה מצד מדה"ד נפש החוטאת תמות, א"כ אף שנשאר רק שוגג אין לו קיום בדין, וצריך לעורר מדת הרחמים אבל אם מתעורר מעצמו, וזדונות נעשו זכיות, זה תשובה מועלת אפי' במדת הדין, וזהו דבר הפסוק, כי שם ה' צריך אני לעורר מדת הרחמים, שזה מורה שם הוי' הוא כאשר אקרא אני לתשובה ולא תתעוררו מעצמיכם אבל הבו גודל לאלקינו הבו הוא לשון הזמנה כמו שפירש רש"י בפ' שמות בפסוק הבה נתחכמה, וכן אמר כאן הבו אם אתם תזמינו עצמיכם מעצמיכם לתשובה, אז גודל לאלקינו תוכנו להתקיים אפי' במדת הדין

(טו) הנה הארכתי מעסק לעסק, , עד שיצאנו מכללות הדבר שאנו בו, שהם דברי משה רבינו, וחסד ה' מעולם ועד עולם אתה אל, כבר כתבתי כאשר רצה משה רבינו להזכיר גודל הצרות הנזכרים בסוף המזמור, שלא יאמרו ישראל כי דרכו של הקב"ה, להתנהג במשפט גמור בלי רחמים, לכן הודיע כי לא כן הוא, רק דרכו להתחסד, וחסד אל כל היום, ולכן אמר ומעולם ועד עולם אתה אל, כלומר מתנהג בחסד אל כל הימים, ועתה זה כבר אלף שבע מאות וב' שנים אשר אנוש עד דכא, דהנה ד' שמות יש לאדם, אדם גבר איש אנוש, חשוב שבכולם אדם, ועל הכסא דמות כמראה אדם ולשון אדם אדמה לעליון, ופחות שבכלם אנוש לשון נחלה ושבר, אנוש לשברך אנושה מכתך, וזהו בגלות המר הזה, אנו שפלים ונבזים במדרגות אנוש, ומדוכים בכל מיני גליות ויסורים צרות צרורות מיעוט שפע ועוני וחוסר כל, וידל ישראל עד דכא, מדוכים עד דכדוכא של נפש, לא נשאר בלתי גויתנו, ובכל זאת אף שתשובה מחמת יסורים פחותה מאוד, אעפ"כ ותאמר שובו ותזכו להיות במדרגה גבוה שהוא בני אדם, והנה אמר משה רבינו זה נגדנו, אנחנו הדור הזה הלוואי שנהיה בגלות הזה הדור האחרון, ובימינו תושע יהודה וירושלים, והרגיש משה רבינו בעצמו שאמר תשיב שהם תשבית שנים אנחנו מדוכים, והיכן הוא האלף והלא זה אלף תשב שנים שאנו בגלות, והנה אלף שנים נגזר עלינו גלות ולא היה סגי בלאו הכי ואחריתה כיום מר יום של הקב"ה אלף שנים כל היום דוה, ולכן אין לחשוב רק הנוסף על אלף, שזה אנחנו מאריכין הקץ במריינו, וזה שאמר משה כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה, והנה אחיי ורעי מה יהי' בסופינו כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, לכו ונשובה אל ה' והנה עתה הוא שנת השמיטה וראוי להזכיר לעשות פרוזבול בערב ראש השנה ועכ"פ כתיב ואת אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, וגם הקב"ה ברחמיו ישמיט ידו לגבות חובותינו, ובמוצאי שביעית בן דוד בא, ויהא רעוא שנזכה לשוב בימים הללו באמת, ובזכות תשובתינו תתקרב שנת גאולתנו ובא לציון גואל ב"ב אכי"ר: דרוש כ"ו כל נדרי (א) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו

לכאורה יפלא, אטו יוה"כ על השגגות מכפר, ועל הזדונות אינו מכפר, והרי קרא בזמן ביהמ"ק מיירי, ושעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שוגג ומזיד, וכן כתיב בהדיא בשעיר המשתלח, והתודה עליו את כל עונות בני ישראל, ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, הרי שגם עונות ופשעים, דהיינו מזידין ומרדין מתודה עליו, אמנם בהך קרא דשעיר המשתלח ג"כ יש לדקדק, דהוה ליה למימר ואת כל חטאתם, כדאמר את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם, ומהו לכל חטאתם

(ב) אמנם רבי ורבנן פליגי, דלרבי יוה"כ מכפר בין על שבים בין על שאינם שבים, אבל רבנן מביא שם ברייתא דספרי, דתניא יכול יהא יוה"כ מכפר על שבים ועל שאינם שבים, דהואיל ומכפר על המזיד כשוגג, יכפר גם על אינם שבים, ת"ל אך חלק, וקי"ל כרבנן, וא"כ ע"י התשובה אפילו היא הגרועה, דהיינו מיראה כבר זדונות נעשות כשגגות, וא"כ קרא הכי קאמר, והתודה את כל עונות ואת פשעיהם דהיינו זדונות ומרדות, לכל חטאתם אדלעיל קאי, אהנך עונות ופשעים שכבר נחשבו לכל חטאתם על ידי התשובה ולכך לא כתיב ואת כל חטאתם דהוה משמע ענין בפני עצמו

וא"כ גם קרא כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאתיכם אתמהה, ואטו זדונות לא, ולכן קאמר לפני ה' תטהרו, לפני ה' קודם שיטהר אתכם ה' ביוה"כ, תטהרו אתם בעצמיכם בתשובה, וא"כ לא נשאר רק חטאתיכם

(ג) אי נמי כי ביום הזה יכפר וגו', דהנה תינח בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שהיה לנו שעיר פנימי וחיצון ושעיר המשתלח, וכל שאר עבודת היום, וכה"ג עומד ומשמש ומתודה על השעיר את כל עונות בני ישראל, אבל מה נעשה אנן בזוזי דבזוזי בדור יתום הזה, שאין לנו לא קרבן ולא מזבח, ולא בגדי לבן, ולא ביה"מ ולא שום מליץ שיהיה מליץ בינינו לבין אבינו שבשמים, ואנחנו שפלים ונבזים, וא"כ הכי ח"ו אבדה תקותינו, ונהיה מחוסר כפרה ח"ו, אבל הקב"ה ברחמיו רצה לרחם עלינו, ולכן ביוה"כ הוא בכבודו ובעצמו יושב כסא למשפט כסא רחמים, ואנחנו לפניו מתחטאין, כבן המתחטא לפני אביו, ואלהיכם כהן הוא, והוא בעצמו כהן