דרושי הצל"ח פא

אדם, אם לשבח מצד הנשמה, ועל הכסא דמות כמראה אדם, ואם לגנאי מצד החומר האדם מן האדמה, הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה כמו"ש רמה בקמץ, מצד הנשמה רם ונשא, וצריך לירא שאם יתגאה יפול מאיגרא רמה, ותקות לשון חוט הקשר, וכמו כן שתקות אנוש רמה ותולעה הוא קשור במות, ואין למות התמהמה, איך יתגאה ציץ נובל, וא"כ שייך שפיר בפני כל אדם, כלומר באיזה פנים שתדרוש שם אדם

(ו) והנה הענוה מביא לידי יראת חטא, לכאורה אדרבה יש מקום לומר שע"י הענוה נקל בעיניו לחטוא, אבל הענוה שפירשנו מחמת שיודע שנפשו קשורה במקום חוצבה, וע"י הגאוה תפול ממקום גבוה, וא"כ ענוה כזו בודאי מביא לידי יראת חטא, ועוד ע"י הענוה נוח לו לסבול הכל ובעו"ה כמה פרצות באים ע"י גסות הרוח, וגסות הרוח שבירבעם היא טרדתו מן העולם, ואנו רואים במופת שע"י הגאוה אם יבוא עליו איזה פחד על מעשה שעשה כבר, יקשה בעיניו שירד מגדולתו, ע"י זה הוא כופר בדת היהודית לגמרי, ויוצא מן הכלל, וזהו אמרם עבירה גוררת עבירה, ומלבד שגם מצד הפשוט הוא כן, וכך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך וכו', עד שאומר לו כפור בעקר, ולכן יש לזהר מן הקלות, וק"ו מן החמורות, ופגם הברית מביא לידי כפירה, ובנות מואב עם פעור יוכיחו ואם זה הי' בדור המדבר, אשר שמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהי' לך, איך צריך זהירות בדורות הללו, ואם יאמר האומר אותן שבמדבר לא מלו, ולא הי' חותם קודש בבשרם, לכך נמשכו גם לכפור, אף אני אומר לו הלא בענין זה נמשך ערלתו כמאמר רז"ל, ואפילו אברהם אבינו על פתח גיהנם אינו מכירו, אוי לאותה בושה, ובזה תדעו שמעולם לא יצא יהודי מכלל ישראל, ואם תשאלו הלא כמה יצאו, תדעו שבעת צאתם כבר לא היו יהודים, כי כבר הוסר מהם חותם קודש ע"י דבר ערוה שנמצא בהם, וכל מקום שאתה מוצא השחתה אינו אלא ג"ע וע"ג שניהם צמודים יחד, זה מביא לידי זה

ובזה אמרתי פירוש הפסוק, וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטוש אלוה עשהו, וינבל צור ישועתו, אמר וישמן ישורון וע"י זה ויבעט, בעט בבורא אלא שלכאורה איך נהפכו תכף לסורי גפן נכרי', ולכן אמר מתחלה שמנת עבית, כי זולל וסובא הוא עסק ביש, ועל ידי רדיפת התענוגים בא לידי עריות ומתוך כך כשית שערלה כסה הברית ונמשכה ערלתו, , אוי לאותה בושה וכלימה, אוי לנו מיום הדין, היום ההוא בוער כתנור, והי' לנו בטחון יש לנו אבינו אברהם, והוא יושב פתח האוהל כחום היום שהוא יום הדין, ועכשיו ע"י פגם הברית הלא זרים נחשבנו לו, כי לא מבשקר לנו ויטש אלוה עשהו, ואיך נהייתה הרעה הזאת, ואמר וינבל צור ישועתו, הנה כתיב ותקח צפורה צור, ותכרות ערלת בנה, וביהושע כתיב עשה לך חרבות צורים ודרכם הי' לימול בצור, והנה הצור הזה הוא לנו צור מעוז וישועה ביום תוכחה של גיהנם, כמבואר לעיל שאברהם אבינו מציל הנימולים, ואמר הכתוב כי מתחלה וינבל צור ישועתו, שנבלה עשה בברית הקדש להתערב באינו מינו, ובזה מצינו לשון נבלה, כאשר ענה שכם את דינה כתיב כי נבלה עשה בישראל

ובזה נלע"ד פירוש הפסוק שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול, הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך, אמר שחת לו לו לעצמו, ע"י גילוי עריות ופגם הברית קודש, שחת לעצמו בגופו ונמשכה ערלתו, ולא נשאר חותם ברית קדש, ומתוך כך עבירה גוררת עבירה, וכופר בעקר ולא בניו מומם שהמום שלהם שהוא להם לשמצה בקמיהם שהם לא בניו, והנה ככל העו"ג בית יהודה, אלא שאם שמו אוזן למוכיח, לא היו נופלים מרעה אל רעה, כי היו חוזרים בתשובה, או אם היו עוסקים בתורה, המאור שבה הי' מחזירם תכף מן הקלות, ולא היו נופלים בחמורות, כי גם בעריות לא יפול האדם בבת אחת אבל נופל ממדרגה למדרגה, עד דיוטא תחתונה שבשאול, ותחלת הכל הוא ראיית העינים, ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, ובעו"ה לא די שמסתכלים בפנויות, אלא גם בנשים היושבות תחת בעליהן נותנים עיניהם להסתכל, ושוב הלב מהרהר בעבירה, והרהורי עבירה קשים מעבירה, כי הוא מתמיד בזה זמן רב, ונטבע בלבו כטבע, ואח"כ ידים עסקניות בכמה מיני משמושים וחיבוק ונישוק, ואח"כ נכשל בעבירה, וכל השנה כמה כרוזים יוצאים לאסור השחוק והטיול ואין שומע. ואמר מתחלה דור עקש שמתעקש מלשמוע דברי חכמים וגזירת הבית דין, ושוב ופתלתול שהוא הוא דבר הגדול, וכפול כחבל שכפול ומוקף כמה פעמים, וכן הוא מאמר הנביא, הוי מושכי העון בחבלי שוא, וכעבות העגלה חטאה, שמתחלה הוא חבלי שוא עבירות קלות, ולבסוף עבירה גוררת עבירה, ונעשה כעבותות העגלה, הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הנה אם בעוד הקב"ה מתנהג עמכם במדת הרחמים, הוא פליאה נשגבה, איך תהיו כפויי טובה, ולכן אמר הלה' בלשון תימה בעודו מתנהג במדת הרחמים, שעל זה מורה שם הש"י ב"ה תגמלו זאת והוא פליאה, אבל יותר פליאה מזה עם נבל הרמב"ן כתב נבל מלשון נופלת, כמו עלה נובלת עלהו לא יבול, כמו לא יפול ונקראת המיתה נבילה, כי היא נופלת לארץ: ואמר עוד יותר תמי' על תמיה עם נבל עם נופל, כמו אנו בדורנו עם עני ונבזה, בכל יום המפלה גדולה יותר, ואנחנו בבור השבי והגלות ישמעאלית גלה כבוד מישראל, אין לך עם נבל יותר ממנו, אעפ"כ ולא חכם אין בנו חכמה ליתן אל לבנו, על מה עשה ה' ככה, ומה חרי הוא כל זה בשביל רוב פשעינו, והי' ראוי לשוב בתשובה, עכ"פ מתוך יסורים שהיא המדרגה היותר פחותה ובכל זה אין בנו חכמה לעשות תשובה

(ז) הלא הוא אביך קנך, הנה גם צפור מצאה בית ודרור קן לה נאמר על בה"מ שם הוא קן של הקב"ה כביכול קינן שכינתו שם והנה ע"י העריות מטמאין הארץ, ושכינה מסתלקת, וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ובמקום שפרוצים בעריות הקדושה מסתלקת, וא"כ תימה מאוד איך אתם מאבדים קן הזה אשר בעו"ה בגלות הזה כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו, ואמרו במדרש יש שינוי בין היונה ובין הצפור, היונה נוטלין גוזליה ואעפ"כ היא חוזרת לקנה, שנאמר כי יונה פותה אין לב, אבל הצפור אינה כן, אם ילדה במקום הזה ונטלו גוזליה, אינה חוזרת משם לעולם, כך משלו רשעים את הקב"ה וישראל כצפור ומחרפים אותנו ואומרים כצפור נודדת מקנה, כן איש נודד ממקומו, ואין איש אלא הקב"ה, שנאמר ה' איש מלחמה ומחרפים אותנו אין הקב"ה חוזר לבית הזה לעולם וכן הוא אומר נודי הרכם צפור, אמר להם הקב"ה גם צפור מצאה בית, עיין במדרש שהאריך, והענין כי הרשעים סברו שנסתלקה השכינה בשעת החורבן לגמרי, אבל לא כן הוא כי לא זזה שכינה מכותל מערבי, ובכל לילה על כל משמר הקב"ה יושב ושואג כארי, על היכלו ועל שכינת עוזו, ועל חלול כבודו ומתוך כך מצוה לקום לראש אשמורת, ודבר גדול תקנו כאן להחזיק משמורות, ובעו"ה הדבר פוסק לאחדים כי המה מתעצלים מלבוא, ואותן שאינן מתעצלים לגמרי שולחים נערים קטנים, אוי לאותה בושה, וראוי להתאמץ מאוד להחזיק דבר זה, כי זה עקר ויסוד בטחונינו בגלות הארוך הזה, אשר כמעט אבדה תקוה מקטני אמנה, אבל באמת. יש לנו לבטוח ואין אריכת הגלות מעכבת כלל כי לא מאס את יהודה, ולא געלה נפשו בציון אם יתמהמה חכה לו וכשם שהקב"ה לא נתייאש מתשובתינו, ובכל יום מצפה לתשובתנו ואף כי הרבינו לפשוע ונתננו כתף סוררת מלשוב זה אלף תר"ב שנה, כי קע"ב שנה קודם כלות אלף הרביעי חרב הבית, כדאיתא בפ"ק דע"ז, ועתה הוא כבר תק"ל שנה אחר אלף החמישי, ועדיין לא שבנו והנה קדמונינו יסדו בהוידוי צרות רבות סבבונו, קראנוך ה' כיי