דרושי הצל"ח פ

רמה ותולעה, ורם ונשא שיחוס שלא יפול מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, והוא ע"ד שפירש המדרש שמואל דברי ר"ע, הסתכל בשלשה דברים דע מאין באת וכו', מאין באת מטפה סרוחה, שפירש כחל הדברים הראשון לחשיבות והשני לשפלות, דע מאין באת שנשמתו של אדם באה ממקום קדוש וכו' עיין שם: ועוד נראה דע מאין באת משלשה אבות וארבע אמהות וי"ב שבטים כלם משורשים בשרשי הקדושה, והקדושה ירושה לך מאבותיך, וכדרך שאמר הכתוב, ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת, ואיך נהפכת לי סורי גפן נכריה, ועוד דע מאין באת שעל אלו ב' בחינות שזכרתי דהיינו שהנשמה חלק ה' ממעל, וגם שורש האבות יש ביד היצר לדחות, ומה אעשה והנשמה עתה בגוף חומר עכור, ועל שרש האבות ידחה ויאמר, כבר הזקינו הדברים, ונפסקו כמה דורות לכן אמר מוסר יותר קרוב, שהאדם במעי אמו נר דולק על ראשו, ולומד כל התורה, וצופה ומביט עד סוף העולם, ועל זה אמר דע מאין באת מבטן אמך, ואיך היית שם במעלה גבוה מאוד, ואיך תוריד נפשך עתה לשאול, ועל זה אמר דע מאין באת מטפה סרוחה, שהרי בבטן היית בטפה סרוחה, שאין לך דבר סרוח ממקור האשה חמת מלא צואה ופי' מלא דם, ואעפ"כ היית מקושר למעלה גבוה, וק"ו עתה שאתה במקום טהרה, ושמא תאמר שם הי' אסור בבית האסורים והי' אימת בית האסורים עליו, ולכן אמר ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה, אך שאול תרד, אל ירכתי בור, ואין לך בית הסוהר דחוק מזה, ואיך לא יהי' אימת בית הסהר הזה יותר עליך מאימת בטן אמך, ושמא תאמר שם הי' יודע שעתיד לעמוד לפני המלאך המשביעו טרם צאתו מבטן, והי' בוש כי לא יוכל לומר לפני המלאך כי שגגה היא ולכן אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ואוי לאותה בושה ומעשיו יוכיחו אותו בדין

(ג) דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי וכו' הנה בעו"ה עולם הפוך ראיתי, מהפכים הקערה על פיה ונתרבו בדורנו האפיקורסים המאמינים בטבע, וכופרים בהשגחה, והם מינים ממינים שונים, לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהם שדרכם להזיק בהבל פיהם ולהכניס טינא בלב בני אדם בעסק האמונה, וכל עסקיהם שכופרים בהשגחה, ומניחים הכל ביד הטבע, ומותר האדם מן הבהמה אצלם אין, כמות זה כן מות זה, ואין שום השארות אחר מיתה, כנר שכבה שלא נשאר משלהבת הלהב מאומה, והנה אמונתנו העקרית שהבריאה היא יש מאין האפס המוחלט, והמיתה לא ישוב לאין, כי אם נשאר השארות הנפש לטובים ולרעים, א' מהם לא נעדר, רק הפרש גדול אלה לחיי עולם ואלה לדראון לכל בשר, אשם לא תכבה ותולעתם לא תמות, והפילוסופים הנקראים עתה בלע"ז מטרליסטין המה מהפכים הדברים, ואומרים שאין הבריאה יש מאין, אלא כך דרכו של עולם, מעולם ועד עולם יש מיש, אבל סוף הכל במותם לאין הגמור האפס, והנה המדרש שמואל דקדק באמרו מאין באת ולאן אתה הולך הוה לי' למימר מאין באת ולאין אתה הולך, או מאן באת ולאן אתה הולך, ואני אומר כוונת התנא לעקור מחשבת הפילוסופים, ולכן אמר דע מאין באת ביאתך נבראת יש מאין הגמור והמוחלט אבל הלוכך מן העולם אינו לאין המוחלט כדעת הפילוסופים, רק תדע כי על כרחך תלך ותבוא למקום יש, אבל יש דרכים לפניך הג"ע והגיהנם, ולכן אמר ולאן אתה הולך שבודאי אתה הולך לאיזה מקום, אלא שאינך יודע איזה מקום, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לא כדברי האפיקורסים שאומרים שאין הקב"ה משגיח על מעשה התחתונים, וכן אמר רבינו הקדוש הסתכל בשלשה דברים וכו', דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת, וכל ויך בספר נכתבים הכל בהשגחה הפרטית, ובמדרש דדי' ירווך בכל עת, מוטב לך לחבק דדים של תורה, שמביאה אותך לידי זכות מלחבק חיק נכרי', שמביא אותך לידי חובה, ואם תאמר אין הקב"ה רואה מה אני עושה, ת"ל נוכח עיני ה' דרכי איש מכאן אמרו דע מה למעלה ממך, ודקאמר דע מאין באת אתמהה, וכי האדם בא מאיזה מקום, והלא בריאתו יש מאין, ואם לעת עתה הבריאה כבר יש מיש, האדם מטפה זרעית, עכ"פ תחלת בריאה הוא מאין והוה ליה למימר מאין נבראת, ועוד אומר ולאן אתה הולך וכי הולך אדם אל בית עולמו, והלא מוליכין אותו ובמוטות ישאוהו, ועוד איך אמר אתה הולך לשון הוה, והיה לו לומר ואנה תלך או ולאן תלך לשון עתיד, ונראה דעל נשמות המגולגלים מדבר שכבר היו בעולם, ואמר דע מאין באת דלא תאמר שזה תחלתך בעולם אלא מאין באת מעולם הזה עצמו באת, ואתה גרמת לך אשר לא השלמת נפשך בגלגול הראשון, וא"כ מה יהיה בסופך, ולאן אתה הולך בכל יום ויום אתה הולך לשוב לעוה"ז, כיון שאתה מאבד זמנך בהבלי העולם, ושמא תאמר שלא תקבל עונש רק על הגלגול האחרון, לא כן הוא אלא אתה עתיד ליתן דין על כל מה שנשארת חייב בגלגול הראשון, וע"ז א"צ חשבון שכבר הי' החשבון בפעם ראשון וכאשר תקבל דינך על הראשון אח"כ תתן חשבון על השני

(ד) דע מאין באת מטפה סרוחה, הנה אמרו מלאך המות כלו מלא עינים, וחרבו שלופה בידו, וטפה של מרה תלוי' בה וזורקה לתוך פיו, ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות ולכן אמר דע מאין באת מטפה סרוחה, שכבר טעמת טעם מיתה של מלאך המות ע"י טפה סרוחה, ובודאי טפה סרוחה היא שהרי ממנה מסריח, וכיון שכבר טעמת טעם מיתה וסבלת עונשי המיתה מביתו עד הקבר רחמנא ליצלן, ושוב באת מחדש לסבול אוי לאותה בושה, כיעור לעבד שחוזר לרבו ראשון, הוא היצה"ר שאחר מיתה עבד חפשי מאדוניו, ועתה נתגלגל שנית, ובא לידי אדון קשה, ושמא תאמר א"כ שהוא מגולגל למה יעבוד הגוף חנם על הספק בין לענין שכר ובין לענין עונש, מי יודע אם איזה גוף תקנה הנשמה לקבל שכר, וכן לענין העונש תאמר בדעתך שהגוף בלא הנשמה הוא פגר מובס, ואינו מרגיש שום עונש, וא"כ למה יסגף הגוף עצמו בעוה"ז על הספק, ולכן אמר לא כן הוא גם הגוף סובל עונשים קשים ומרים, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה וכמאמר חז"ל קשה רמה למת כמחט בבשר החי, ובשרו עליו יכאב

ונחזור לדברי ר' לויטס, מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה, הנה כפל הלשון מאוד מאוד. ואמרו בפני כל אדם מיותר, ולגרוע אתי בפני כל אדם הוי שפל רוח, ובפני עצמו יהי' גבה רוח, ואין לך גאה כזו שעושה עצמו עניו בפני הבריות, כדי שישתבח גם במדת הענוה, וכבר הביא במדרש שמואל דאית דלא גרסי בפני כל אדם ועיין בתוס' יו"ט: (ה) ואומר אני האדם נקרא אדם לשני בחינות, האחת מצד רוממותו וחשיבותו מצד נשמתו, כי היה חצובה מתחת כסא כבודו, ועל הכסא דמות כמראה אדם, ולכן נקרא האדם אשר נשמתו משם חצובה בשם זה אדם, אדמה לעליון כביכול, הצדיקים מדמים הצורה ליוצרה, והבחינה השנית נקרא אדם מצד שפלת חומרו, כי לוקח מן האדמה ונקרא על שם האדמה אשר לוקח משם, ומעתה יש מקום לומר שהאדם מצד אחד ראוי להיות שפל ונבזה מצד גופו, וכי לוקח מן האדמה שהכל דשים עליה, כן ראוי להיות האדם נפשו כעפר, ומצד ב' יש מקום לטעות שהאדם ראוי להיות גבה רוח, מתנשא מצד נשמתו שהיא ממקום גבוה, אבל באמת לא כן הוא, גם מצד נשמתו וישח איש וישפל אדם, כי היא הנותנת כיון שנפשו חצובה מכסא הכבוד כל מעשיו לא יספיקו לעשות כפי המוטל עליו ועוד שאם מתגאה הרי הוא משרשו וכמו"ש למעלה והקב"ה אומר אני את דכא, וגבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, וזה כוונת ר' לויטס איש יבנה מאד הוא אותיות אדם, וכפל דבריו ואמר מאד מאד מאיזה הצד הן מהגוף הן מהנשמה, הוי שפל רוח בפני כל אדם, באיזה פנים שאתה דורש שם