דרושי הצל"ח עט

פנאי להתודות, וכמעשה של הרוח ששאלו האר"י, מדוע לא התודה קודם מותו, והשיב שנטבע בנהר, ולא היה יכול להתודות, כי נחנק בגרונו, ודברים שבלב אינם דברים אשר ע"כ ראוי למהר התשובה כשהוא איש ומתגבר על יצרו

הששי מחמת שעושין עבירות שאין ההם שום הנאה ואיך נוכל להוכיחם באמרי התנא הוי מחשב שכר עבירה נגד הפסדה וכל רואיו יחשבוהו כי עושה להכעיס, על כן לא ימצא מי שימלא פיו תוכחות נגדו, ואחרי שאין מוכיחו על הדבר הוא נשתקע בחטא יותר ויותר

(יח) הנה זה המדבר בבה"כ מיחשב מומר להכעיס לדת ישמעאלית כי מה יתרון לבעל הלשון, והנה במס' סנהדרין מומר אוכל נבילות להכעיס רבא אמר כשר, רשע דחמס בעינן, אביי אמר פסול דהוי ליה רשע וכו', הנה בדברי אביי יש לדקדק, דקאמר דהוי ליה רשע אטו רבא מי' לא מודה דרשע הוא, אלא שמכשירו כיון שאינו רשע דחמס, והכי הוי לאביי למימר אביי אמר פסול דהא רשע הוא

ונראה דרך רמז, שרבא אמר שזה המספר בבה"כ, והוא מומר להכעיס לדת ישמעאלית שאין לו מזה שום תועלת, כשר הוא פי' שבקל נוכל להכשירו, כי במעט תוכחת יקבל מוסר, דרשע דחמס בעינן שיהיה נהנה מהעבירה, כי טבע החומר למשוך אחר התאוה, אבל זה שאין לו הנאה נקל להפרישו, אביי אמר פסול פירוש שישאר פסול, ולא יקבל מוסר מ"ט דהוה לוה רשע, דהוה דייק שהוא מהוה עצמו רשע שמגרה יצה"ר אנפשיה ואל תאמרו מה שאני קורא לזה המדבר בבה"כ מומר, כי מלבי אני אומר זה, חלילה וחם, רק הן המה דברי הזוהר, וכן כתב הזוהר בהדיא פרודא ואחזי דלאו מזרעא קדישא דישראל הוא, ואחזי חולקא באלקא דישראל ומי לנו רשע גדול ממי שמראה בעצמו שאין לו חלק באלקי ישראל

(יט) עוד פעם אני מזהיר בזה להתפלל בבה"כ דוקא, ובמקום רנה של הציבור שם תהא תפלה, כי אף הגדול שבגדולים לא יתפאר שיהיו כל תפלותיו בכונה, והנה מי שמתפלל בלי כונה תפלתו הוה פסילי המוקדשין, ואם אח"כ מכוין בתפלה אחרת הוא מעלה גם תפלה זו למעלה, אמנם שתקובל תפלה זו הפסולה תוך הכשרות הוא דוקא אם היתה בבה"כ כי אומר אני שתפלה זו יש לה דין קרבן שנפסל במחשבה שאם עלה לא ירד, אמנם מבואר במשנה דוקא שפסולו בקודש, שכל שפסולו בקודש הקודש מקבלו, וכל שאין פסולו בקודש אין הקודש מקבלו, ואז דוקא אם תפלתו היתה בקודש דהיינו בבה"כ הקודש מקבלו

(כ) חג הסוכות הבע"ל בחג הקדוש הזה הגדילה התורה השמחה יותר מכל המועדות אחר שאנו מחכים ומצפים ביוה"כ לצאת בדימוס כאשר נזכה לשוב בתשובה שלימה בעה"י בימי התשו' הללו והקב"ה מקבל תשובותינו ברחמים ופורס עלינו סוכת שלום וראוי לאדם לשבת בסוכה בקדושה ובטהרה כי הוא חופף בכנפי השכינה ושבעה צדיקים אבות העולם המה אושפיזין עמנו בסוכה וראוי לכבד אורחים חשובים כאלו להכין להם מעדנים טובים מטעמים אשר אהבו לשמח נפש האומללים האביונים וזהו עקר השמחה, אבל דחדי בלחודוי ולא יהיב למסכנא עליו נאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אבל כשמשמח העניים הוא שמחה לפני השכינה: דרוש כ"ה ליום א' של סליחות (א) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו

המדה טובה שאין למעלה ממנה בשבח, היא השפלות והכנעה, וישח אדם וישפל איש להיות עניו מאוד, והיא המדה שנשתבח בה אדון הנביאים בתורה, והאיש משה עניו מאוד, והמדה המגונה שאין מגונה ממנה היא גסות הרוח ורמי הקומה, ותועבת ה' כל גבה לבב, והנה הענוה מביאה לידי יראת חטא, כדאית' בשלהי פ"ק דע"ז, ולהיפך הגסות מביאה לידי כל המעשים רעים כי שרש כל התורה כולה מה דסני לך לחברך לא תעביד, והעניו יש לו חבר, אבל הגבה לבב אומר מי דומה לי להיות נחשב לי לחבר דלא עבידא לי' מה דסני לי, וגם מביא לידי גזל ועריות וכל תועבות כי הגבה לבבו מה שיש לו הכל מעט בעיניו, ולאפס ותהו הוא בעיניו, ואם דרך כלל אמרו אין אדם מת וחצי תאותו בידו ק"ו לגסי רוח וחומד וגוזל ועושק ובכל אינו מספיק, משא"כ העניו כל מה שיש לו הכל רב בעיניו כי לשפלותו מספיק לו דבר מועט מאוד ובאמת על גסי רוח נאמר כל ימי עני רעים, כי תמיד הוא עני בעיניו ועושרו של קרח לא יספיק לו, ועדיין הוא אץ להעשיר יותר, ועל השפל רוח נאמר וטוב לב' משתה תמיד, שתמיד שמח בחלקו ושבע במה שיש לו, וא"כ שטות גדול הוא להיות גס רוח שהוא דבר שאין לו קצבה, ומעולם לא ישיג חפצו לא בכבוד ולא בעושר, בשלמא אם הי' לתאות האדם גבול וסוף, א"כ אם הי' מגיע לסוף הגבול הי' מספיק לו, ולא הי' נחשב כל כך שוטה רשע כשלא הגיע לקצה הגבול, אם הי' חומד, וכן אם הי' מתגאה בעשרו, כאשר הגיע לסוף גבול הגדולה והעושר, אבל כאן שהאדם אף שקרוץ מחומר אין סוף וגבול לתאותו, והוא מקוה דבר שאי אפשר להגיע אליו, א"כ הגס רוח הוא שוטה רשע, ואולי לזה רמז ר' לויטס איש יבנה באבות פ"ד מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם, שתקות אנוש רמה, והנה כמה נלאו המפרשים לפרש איך תקות אנוש רמה, ואני אומר אל תקרי רמה בחירק אלא רמה בקמץ, ולומר שמה שהאנוש מקוה הוא רם ממנו, ולעולם לא יוכל להשלים תאותו וא"כ למה התגאה טוב להיות שפל רוח, ותספיק במועט וטוב לך, אי נמי שתקות אנוש רמה עפ"י שארז"ל במס' שבת דף קנ"ב ע"ב ורקב עצמות קנאה כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים וכו', והנה ע"י הרקבון בא הרמה כידוע דמסרח. והדר גבול, והנה מי שיש לו קנאה תמיד מקוה להיות לו מה שיש ביד חבירו וזה גורם לו רמה שיהי' נרקב

(ב) אי נמי תקות אנוש רמה, הנה תקוה הוא לשון חוט וחבל הקשור, כמ"ש ברחב את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון, ואמר שתקות אנוש החוט וחבל הקשור באנוש הוא הרמה, ורמז להעדר הכרוך ששום אדם לא ינצל מלהיות רמה ותולעה אחר מותו והמיתה קשורה באנך, ומוכנה לו בכל עת ואין למות התמהמה, ואין אדם בטוח בחיים אפילו רגע, ואיש אשר אלה לו איך יתגאה, ואיך לא יהי' שפל רוח, ועל דרך זה נוכל לפרש ג"כ רמה בקמץ, שתקות חוט חבל קשירת האדם היא רם ונשא וגבוה מאוד, שנשמתו חלק אלוה ממעל, חצובה מתחת כסא כבודו וצריך לשמור שלא יופסק החבל. וע"י הגאוה כביכול הקב"ה אומר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אל תקרי אותו אלא אתו כדאית' בריש סוטה, וא"כ הוא נפסק ממקורו, ועל זה כתיב ורמי הקומה גדועים שהמה גדועים וקצוצים משרשם העליון, וכיון שע"י הגאוה מוכן ליפול משרשו, ראוי לחוס על נפשו להשאירה במקום שנעקרה ולהיות שפל רוח, וא"כ תקות אנוש רמה, כולל השפלות והחשיבות