דרושי הצל"ח סח

חייב להוכיחו, וזה ליחיד, וכמו כן מצוה להעמיד מוכיח בשער בת רבים להוכיח על עבירות כללית השכיחים, ונכשלים רבים בהם

(ב) ואומר אני אע"פ שהתוכחה מצותה כל הימים, עם כל זה יותר נבחרת ומקובלת היא בימים האדירים האלה, ימים נוראים אשר שמם מוכיח עליהם, ועצם קדושת הימים שכל יום ויום מימים הללו הוא שורש גדול למעלה, והמה שרשים לכל ימות השנה, וכשם שכתב רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה פ"ב הלכה ו' וז"ל, אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ היא ביותר, ומתקבלת היא מיד, שנא' דרשו ה' בהמצאו, וע"פ דבריו אני אומר, שכשם שהתשובה היא יפה ביותר, כך התוכחה יפה ביותר, שהרי התוכחה גורמת לתשובה, וכמו שכתב רבינו הגדול בפ"ד מהלכות תשובה, בחשבו הכ"ד דברים המעכבים התשובה, ואחד מהם שונא תוכחות, וכתב הרמב"ם ז"ל והשונא תוכחות שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה, שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו, ומכלימין אותו חוזר בתשובה, וכמ"ש בתורה זכור ואל תשכח וכו', וכן ישעיה הוכיח את ישראל, וכן צוהו האל להוכיח את ישראל, כמ"ש קרא בגרון אל תחשוך, וכן כל הנביאים הוכיחו את ישראל, עד שחזרו בתשובה, לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול, וזקן וירא שמים מנעוריו, ואהוב להם שיהיה מוכיח להם, ומחזירן בתשובה, וזה ששונא התוכחה, ואינו בא למוכיח ולא שומע דבריו, לפיכך יעמוד בחטאותיו שהמה בעיניו טובים

(ג) והואיל ואני עומד בדברי רבינו הללו, בדברים המעכבים את התשובה אזכיר עוד בבא אחת מדבריו וז"ל, ומהם חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהם עונות שבין אדם לחבירו ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו, או שישאל ממנו למחול לו, ואלו הן המקלל את הרבים, לא קלל אדם ידוע, כדי שישאל ממנו כפרה, והחולק עם הגנב, לפי שא"י גניבה זו של מי הוא יעשה שהוא מחזיק יד הגנב ומחטיאו, והמוצא אבידה ואינו מכריז וכו', והאוכל שור עניים ויתומים ואלמנות, אלו בני אדם אומללין הם, ואינם ידועים ומפורסמים, וגולים מעיר לעיר, ואין להם מכיר כדי שידע זה של מי הוא שור זה ויחזירנו לו, והמקבל שוחד להטות דין אינו יודע היכן הגיע ההטייה הזו, וכמה היא כחה כדי שיחזיר, שהדבר יש לו רגלים, ועוד שהוא מחזיק יד זה ומחטיאו, וכתב הראב"ד ז"ל והאוכל שור עניים א"א דומה שהוא שונה שור בריש, ואינו אלא שוד בדלת, כלומר שהוא דוחק אותו בחובו, עד שמחליטין לו קרקעותיו בפחות או מטלטלין שלהם, ואומר שלי אני נוטל, והנה בעוה"ר תקלה זו שהזכיר הראב"ד שכיח מאד בקהלתינו בבעהמען שמלוה לעני על הבית והולך בפנקסאות, ואח"כ מרבה הוצאות עד שאין יד העני משגת לפדות, ושוב מביא הבית לידי סובסטאצייע, ונחלט לו בפחות מחצי שויה, ולא מיבעיא אם מתחלה בא בערמה, ועל דעת כן הלוה לעני, כדי ליקח ממנו אחוזתו, הנה זה נקרא רשע ערום, וכמ"ש רז"ל איזה רשע ערום, הממציא מעות לעני בשעת דחקו, שאחד מן הפירושים שפירשו בו המפרשים הוא ע"ד הנ"ל, וגם עובר על לא תחמוד משעה שנתן עיניו באחוזתו, ולרשע כזה אין אנו צריכין לדברי הראב"ד, אלא אפילו מתחלה הלוהו לפי תומו, ואח"כ אם דוחק עליו ולוקח ביתי ע"י סובסטאצייע כנ"ל, והוא יודע בעצמו שהבית שוה יותר, הרי הוא מעוכב תשובה, וכן מצוי זה במטלטלין, והנה מה שהולכין להערכי מתחלה והזריז משובח, ואין אני מוחה דבר זה שהרי זוכה מצד דינא דמלכותא, , וראשון ראשון קודם, אבל מה שאח"כ מביאין המטלטלין לידי ליציטירונג, והוצאות מתרבים וכל נכסי הלוה הולכים לטמיון, והסחורה נמכרת בחצי שוי', וכ"ז על הבע"ח האחרון שיוצא נקי, והוא גורם להרבות הוצאות להפסיד גם את זה שלפניו, זה דבר רע אבל הדרך הישר שאחר שכבר נרשמו אצל הערכי על סדרן, ויודעים מי ראשון ומי אחריו על הסדר, שוב ראוי שיתאספו כלם לדיינים, והמה יעשו החלוקה על סדר דינא דמלכותא, ראשון ראשון תחלה, ואז לא יהיו הוצאות חנם, והסחורה נמכרת לפי שויה וגזל זה שכיח בכל עת ועונה, והוא מדברים המעכבים את התשובה

ואחזיר לדברי הראשונים, שהרמב"ם כתב שהתוכחה גורמת לתשובה, וכיון שהתשובה אע"פ שיפה לעולם, עם כל זה בעשי"ת היא מעולה ביותר, א"כ גם התוכחה היא מעולה ביותר בעשי"ת, כדי שתגרום התשובה בזמן הנכבד הזה, גם מפאת המוכיח ומפאת המקבל תוכחה, ג"כ היא מעולה בזמן הזה, אם מפאת המקבל תוכחה הדבר פשוט, שכל השנה השמן לב קצת העם הזה והמה טובעים בתאות הגשמיות, החומר מתגבר ודברי המוכיח אינם מתקבלים, משא"כ בימים הללו אין לך הפחות שברשעים שאין לבו נכנע, ואימת הדין עליו אימת מות, וכמעט שאין צריך למוכיח: אלא כל אדם מעשיו מוכיחים אותו, כי הגיעו ימי השילום לשלם לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ואבן מקיר תזעק, וכעת נאמר תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך, ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה', פי' שאינך צריך למוכיח, רק תיסרך רעתך שהעבירות בעצמם בהזכירם ובהעלותם על לבו המה יהיו מוכיחים ומיסרים אותך, ודעי וראי כו', וספרי חיים וספרי מתים פתוחים, וצריך שידע כל אדם שאם ח"ו לפי הדין אנוש לא יצדק שיזכה להכתב לחיים, וכל מי שזוכה לחיים בספר, אין זה אלא מרחמי הקב"ה שהצילו ממות לחיים, וכמו שמצינו לרז"ל בפ' קמא של ר"ה, אמר ר"א אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים הלל בר"ה ויוה"כ, אמר להם אפשר מנך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ישראל אומרים שירה, והנה מלבד הטעם שאמרו במס' ערכין, שהיה ראוי לומר שירה בר"ה וביוה"כ, משום דאקרו מועד מלבד זה אני אומר טעם שהיה ראוי לומר שירה מטעם שאמרו במגילה מ"ח נביאים וז' נביאות עמדו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו להם, על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה, מה דרוש אר"ח בר אבין אמר ריב"ק מה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממות לחיים לא כ"ש, א"ה הלל נמי נימא, לפי שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל הרי שממיתה לחיים ראוי לומר שירה והלל, וכיון שבר"ה ויוה"כ הנכתבים לחיים ניצולים ממש ממות לחיים, ולכן אמרו מלאכי השרת שראוי לישראל לומר שירה ע"ז

(ד) והנה כל זה נעשה ע"י תקיעת שופר, שהקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים והקב"ה משיב להם אטו ישראל יודעים זה למטה, אם נתקבל סדר תקיעתם ברצון, וע"י משיב אפשר מלך יושב על כסא דין, לשון אפשר שמידי ספיקא נא נפקי, וישראל עכ"פ מסופקים שמא ח"ו עדיין יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים, ועדין לא ניצלו ממות לחיים ונס אינם אומרים שירה

ולכן המלאכים שפיר אומרים שירה בר"ה ויוה"כ, וכמו שפסקו התוס' במס' ערכין שיש לומר בר"ה והחיות ישוררו, לפי שהם למעלה רואים שהקב"ה עמד מכסא דין וישב על כסא רחמים, ואז יכולים לומר שירה

(ה) באופן כללית הדברים, שע"פ קו הדין אנוש איך יזכה בחיים רק הב"ה ברחמיו וברוב חסדיו, שאינו רוצה במיתת המת, כי אם בשובו מדרכיו פודהו ממות לחיים, ובזה אמרתי פירוש התפלה שאנו מוסיפין בעי"ת זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, שאנו מבקשים זכרנו לחיים, ואף שאנו ח"ו רשעים מ"מ בחפצך הטוב שלא תחפוץ במות המת, , כי אם בשובו מדרכו וחי, וזהו מנך חפץ בחיים

(ו) וא"כ כמה ראוי שיעלה פחד ואימת המות על כל או"א, ומפאת זה יקבל מוסר, וכל זה מפאת המקבל תוכחה, וכמו כן מפאת המוכיח, כי המוכיח צריך שיוכיח את עצמו עם כללית העם, ועקר לתקן עצמו, ואם הוא עצמו אינו מקבל תוכחתו,