דרושי הצל"ח סז

מפדות שכינת עוזו, אלא באז אבדנו לנצח, ומי הי' עומד להגן עלינו, ומהראוי הי' לנו שלא להיות כפוי טובה, כי אם לאהבה את ה' בכל לב, ולהשליך כל עסקינו מנגד, ולשום מגמת פנינו לשכינת עוזו, להרים קרנה מעפר, ולקיים התנערי מעפר קומי שבי ירושלים, אבל אנחנו עזי פנים וקשי עורף, והפכנו עורף ולא פנים, ובכל יום ויום עיר אלקים מושפלת יותר, ואפ"ה הקב"ה אסור עמנו בגלותא, ואין חבוש מתיר עצמו, כי אסר איסור כשבועה, ושבועה זאת היתה לטובתנו, למען הקים אותנו לו לעם קדוש, ולא נאבד על אדמת ישמעאלית, וכיון ששבועה זאת היתה לטובתנו, אי אפשר להתיר לעצמו בלתי הסכמתינו, כמבואר ביו"ד סי' רכ"ח ס' כ' נדר ע"ד חבירו וכו', וי"א אפי' הודיעו אין מתירין אלא מדעתו ורצונו, ודוקא שנדר ע"ד ובשביל טובה שעשה לו וכו', והנה הקב"ה נדר ע"ד, ובשביל טובה דכל מצוה ומע"ט שאנחנו עושים צורך גבוה הוא, ובכל מצוה ותורה אנחנו מוסיפים כח למעלה, כמ"ש תנו עוז לאלקים, ולהיפך ח"ו נאמר ותשכח אל מחוללך

(ב) ובזה מתורץ תמיהת התוס', אמאי אין הקב"ה מפיר לעצמו שהרי נשבע ע"ד, ואי אפשר להתיר בלתי רצוננו, ובזה נלענ"ד מאמר חז"ל אין בן דוד בא עד שיהי' דור שכולו זכאי או שכולו חייב, והדבר יפלא תינח ככולו זכאי, אב כולו חייב אתמהה שיהי' חוטא נשכר, אבל לדידן אין כאן שכר, ולצדדין קתני שאם יהי' דור שכולו זכאי, אזי ממילא אנחנו כולנו מסכימים להתיר השבועה, ובן דוד יבוא ויגאלנו, והקב"ה ישוב לשוש עלינו לטובה ובדור שכלו חייב אזי אין הקב"ה מקבל שום טובה, וא"כ אף שהשבועה היתה ע"ד יכול להתיר לעצמו, ואז יבוא בן דוד לגאולת השכינה והרעים יאבדו ח"ו

(ג) ובזה נ"ל הפלוגתא דפליגי ר"א ור"י בפ' חלק דגרסינן התם אמר רב כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומע"ט ושמואל אמר דיו לאבל שיעמוד באבלו, כתנאי ר"א אומר אם אין עושין תשובה אינן נגאלין, א"ל ר"י אם אין ישראל עושין תשובה אינן נגאלים, אלא הקב"ה מעמיד להם רשע כהמן ומחזירן למוטב, והנה צריך להבין במה פליגי, ועוד דודאי שפיר אמר שמואל די לאבל, ואם ח"ו ימאנו בתשובה הכי תשאר כנסת ישראל נופלת בגלותא, ועוד מה זה התמי' דקאמר אם אין ישראל כו', הלוא ר"א באמת הכי ס"ל, ונראה דודאי יגיע עת סוף ואחרית לאבלתו של אבל יחידו של עולם, אלא שהוא אסור עמנו בגלותא ישמעאלית בשבועה שנשבע שלא יכנס בירושלים של מעלה כו', ופליגי רב ושמואל וכן ר"א ור"י בהנך שני דעות דפליגי המחבר והרמ"א ביו"ד כנ"ל, דר"א ורב סברי כדעת המחבר שאפי' נשבע ע"ד חבירו, די שיודיעו ומתירין לו אפי' בלא דעתו, וא"כ כשישראל אין עושין תשובה הקב"ה יתיר לעצמו, וח"ו יניח ישראל בגלות, ושמואל ור"י סברי כדעת רמ"א, דאפי' הודיעו אין מתירין בלי דעתו, וא"כ אין היתר לשבועה, אם לא בגאולת ישראל, וא"כ הקב"ה מעמיד רשע כהמן

(ד) א"נ דפליגי בזה שכתב רמ"א, דדוקא בשביל טובה שעשה לו, והש"ך ס"ק מ' כתב דהמרדכי פליג, וס"ל אפי' בלא טובה, וא"כ ר"א ורב סברי כדעת רמ"א, דבעינן דוקא בטובה וא"כ כשאין עושין תשובה ח"ו אז אין הקב"ה מקבל שום טובה מישראל, ואז מתיר לעצמו ולא שייך די לאבל וכו', אבל ר"י ושמואל סברי כדעת המרדכי, ואין היתר לשבועה בלתי גאולת ישראל, ולכך מתמה ר"י אם אין עושין כו', הלוא די לאבל כו'

(ה) והנה בגלות הזה ישמעאלית אנחנו נקראים נופלים, ומשיח נקרא בר נפלי, ושכינתא כביכול נופלת, כדכתיב נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל, ונאמר נתנני ה' בידי לא אוכל קום, כי הקמתה מהגלות תלוי בידינו, כשנעשה תשובה. ובעוה"ר אין מקים ואין סומך, ולכך צווחת נתנני ה' בידי לא אוכל קום

(ו) בכל יום נופלת יותר, וכשתגיע עד דיוטא התחתונה אז תקום, וזה פירוש נפלה ולא תוסיף כששוב אי אפשר להוסיף בנפילה, אז קום בתולת ישראל, וכן כתיב התנערי מעפר וכמ"ש בר"ה והיא עמוקה מכולן ומשם עתידים לחזור

(ז) והנה מי שנופל למטה, ואינו מגיע עד ארץ, הרי הוא באויר ונקרא פורח באויר, והנה השכינה הנקראת סכת דוד הנופלת וכן משיח הנקרא בר נפלי, אלו נקראים פורחים באויר, והנה לא קצרה יד ה' מהושיע, שכינת עוזו, אלא שהנדר והשבועה מעכב, וזה דבר המשנה [בחגיגה דף י'] היתר נדרים פורחים באויר, וכל עקר התקוה על ישראל, אבל בעו"ה אין להם על מה שיסמכו, כי אין דורש ואין מבקש זה זמן רב, וכל א' פונה לבצעו דהך עלמא, ואין משים על לב להצטער בגלות השכינה. ולשוב תשובה מאהבת השכינה

(ח) וקאמר בגמ' שם ר"א אומר יש להם על מה שיסמכו. שנא' כי יפליא ב' פעמים הפלאה לאיסור, והפלאה להיתר, דהיינו ר"א לשיטתו, שאם ישראל אין עושין תשובה אין נגאלין, ולא קשיא לי' די לאבל, משום דסובר כדעת רמ"א דדוקא בשביל טובה, וא"כ בדור שכלו חייב הקב"ה מפיר לעצמו בלתי רצון ישראל, וזה הכנה הפלאה לאיסור דהיינו דור שכלו חייב וכן הפלאה להיתר, דהיינו כלו זכאי, ואז הותר הנדר ברצון ישראל

(ט) ר"י אומר יש להם כו', שנאמר באפי נשבעתי והדרנא, כי ר"י לשעתו וקאמר דשבועה זו שנשבע אם יבואון אל מנוחתי הדרנא בי, כי בלתי מנוחת ישראל כביכול גם למעלה אין מנוחה, ר' יצחק אומר כו', שנא' כל נדיב לב שלא יפסיקו מישראל אנשי אמונה, אשר יתנדבו לשוב מאהבת הקב"ה, ומעולם לא הי' הדבר הזה ולא יהי' דור שכולו חייב, אך הקב"ה ישפיע רוחו עלינו להתנדב לשוב בתשובה, ר"ח ב"א ר"י אומר וכו', נשבעתי ואקיימה ונשבע הקב"ה לנו, ואנחנו נשבענו להקב"ה להיות לו לעם סגולה, ולא שכחנו שם אלקינו רק עליך הורגנו כל היום

(י) והנה חכמים כעסו על רבה, שלא אמר מותר לך, כי הקב"ה מאהבתו אותנו הוא ממשיך הגלות ישמעאלית שנשוב, ואנחנו ראוי לנו למסור נפשינו על קדושת שמו ולומר מותר לך, ולהוציא כ"י מהגלות, אף אם ח"ו אנחנו עדיין בלתי מתוקנים, יהיה סופינו מה שיהיה כל היסורים ועונשי הגיהנם נסבול באהבתו אותו, וזה נקרא מוסר נפשו על קדושת השם, נפש דוקא, והנה עתה העת להתיר נדרים, התר התר יוצר בראשית סלח סלח אביר יעקב, ה' כגבור יצא ויעיר קנאה, קנאת שמו המחולל בערביים ובישמעאלים, וקנאת עמו וקנאת תורתו אשר נשרפה גם בימינו בידי זרים, ועד מתי תהיה כגבור לא יוכל להושיע, ואם אנחנו חטאנו והרשענו ופשענו, מה תעשה לשמך הגדול הנקרא עלינו והנה העת והעונה להתיר השבועה, אשר נשבעת ה' צבאות יעץ ומי יפר, התר השכינה מהגלות, ונחם אבילי ציון ואבילי ירושלים, והתורה הקדושה תעמוד ותליץ יושר בעדנו, לקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ דרוש כ"ב לעשי"ת (א) מצות עשה מפורש בתורה מצות התוכחה, כמ"ש הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא, ומצוה זו אינה ממ"ע שהז"ג, רק בכל עת ובכל זמן מי שרואה בחבירו העובר על א' ממצות ה' אשר לא תעשנה, או מתרשל במ"ע מלקיימה