דרושי הצל"ח ס

על שגלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל שולחן אבינו, ואוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, אבל צערנו היא ג"כ צער לכ"י, ובצערנו צער לה, ועוד צער כפול פן בהתערבם בגוים ילמדו ממעשיהם, וישכחו מי המה, כבן מלך שגלה אצל הכפרי, ונתגדל שם שנים הרבה, ששוכח נימוסי מלכות, ושוב אינו נכסף לבית אביו, לבקש רחמים על זה, והבטיח הקב"ה נגד ב' דאגות הללו, הבטחה ראשונה ושבו מארץ אויב, שלא ילמדו מעשיהם לחלוטין, ובהכרח עכ"פ יעשו תשובה, והבטחה שני' ושבו בנים לגבולם, שישובו לארץ הקדושה, ולכן פעם ראשון לא אמר ושבו בנים, שעדיין קודם תשובה אינם במדרגת בנים, אבל אמר ושבו מארץ אויב, שאף בהיותם בארץ אויב יתנו לב לתשובה, אי נמי לאידך גיסא ושבו מארץ אויב, שישובו לארצם מארץ אויב, והנה הא ודאי קיבוץ גליות תלוי בתשובה, וכלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, אמנם אז ח"ו לא תהיה התשובה ע"י התעוררתינו מאהבה או מיראה, סוף הדבר להשיבנו ע"י יסורין שהיא מדריגה היותר גרוע, וכמו שאמרו רז"ל הקב"ה מעמיד מלך כהמן, אמנם מה שהקב"ה ממשיך הקץ, והלא בידו תיכף ליתן בלב המלכים לגזור עלינו גזירות קשות, כמו בימי אחשורוש זה היא לטובתינו, דנחלקו רז"ל בפירוש אחד בעיר ושנים במשפחה אם היא כפשוטו ח"ו, וכמו שהיה במצרים וחמשים עלו, ורובם מתו בג' ימי אפילה, או א' מעיר מציל כל העיר, ומר אמר חדא וכו', שאם תהיה התשובה מעצמינו, הן מאהבה שאין לך מזה טובה מזו, או אף מיראה מ"מ כיון שעדיין במדרגת בנים, כדאמרינן ביומא דף פ"ו שובו בנים, דמוקי מאהבה ומיראה, ואז אין האב מכלה בניו, וא' מעיר מגין וכן שנים ממשפחה, אבל אם אינן עושים תשובה, כי אם על ידי יסורין, ושוב קרואין עבדים כדאמרינן שם ביומא, אז חלילה א' מעיר כמשמעו, נמצא שמה שהקב"ה ממשיך הקץ כל כך הוא לטובתינו, שאינו רוצה לעשות כליה ח"ו בישראל, וזה מה שאמר היום בהפטרה, ואהבת עולם אהבתיך ע"כ משכתיך חסד, שמה שמשכתיך כל כך בגלות זמן רב, מחמת שאהבת עולם אהבתיך, וזהו דאגת כ"י, שאולי ח"ו נהי' קשי עורף, ולא נשוב מעצמינו, ואז אף אם הקב"ה ימלוך בחמה שפוכה, מ"מ יהי' כליון בישראל, ונגד זה הבטיח הקב"ה ושבו מארץ אויב, שלא אבדה התקוה לנצח, והקב"ה ישיב שבותינו, ואם יתמהמה חכה לו, ונגד הדאגה השניה הבטיח, ושבו בנים שתשובה שלנו תהיה במדרגת בנים מאהבה, או לכל הפחות מיראה קודם היסורין ואז א' מעיר מגן

(ב) והנה הקב"ה ממשיך עול הגלות ומאריכו, ולא יעזוב כ"י לנצח אבל אם ח"ו ניתן כתף סוררת ח"ו אין ברירה, כי אם שימלוך בחמה שפוכה, ומה לנו לצרה זאת, הלא טוב לנו שוב מעצמינו, שובו וחיו ואם הס"מ מזדעזע בשעת תקיעת שופר, אולי זה הוא השופר הגדול, ומטי זימנא להתבלע, הלא כהנה יש לנו להזדעזע, ועורו ישנים מתרדמתכם, והלא עיקר מצות תקיעת שופר לעורר בתשובה ולבקש רחמים, ואף שהיום כבר יו"ט שני, לא יעלה בדעתכם מה שנעשה כבר נעשה אתמול, ומה יפעל השופר היום. לא כן הוא, הקב"ה ממתין בדין ישראל עלינו, עד נעורר רחמים ע"י השופר

(ג) ובזה אמרתי פי' הפסוק, תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגינו, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, דהנה על עקר קביעת המשפט להקב"ה בזמן קבוע הוא תמוה, כי זה שייך בבשר ודם, הצריך הכנה לדבר, אבל גבוה מעל גבוה הסוקר הכל בלי עמל ויגיעה למה לו קביעת זמן וכבר עמד ע"ז בעל בינה לעיתים אך הטעם הוא לטובתינו למען נוכל להזמין עצמינו לבקש רחמים

(ד) ובזה אמרתי גם פירוש הפסוק, עלה אלקים בתרועה, ה' בקול שופר, ואמרו במדרש כשהקדוש ב"ה עולה לדין במדה"ד הוא עולה, שנאמר עלה אלקים בתרועה, וכשישראל תוקעין בשופר יושב על כסא רחמים, שנאמר ה' בקול שופר, והקשה היפ"ת הלוא גם התרועה הוא השופר, ולמה אמר עלה אלקים בתרועה, ואמרתי שהבית בתרועה הוא בית בעבור, שמה שעלה אלקים לכסא דין, ואצלו אין שייך קביעה למשפט כלל, כל זה הוא בעבור התרועה, כדי שיריעו ישראל בתרועת שופר, ולמה זה משום ה' בקול שופר, שע"י זה מעוררים הרחמים, נמצא שעיקר קביעת המשפט היא רק בעבור השופר, ובשעה שאין שופר הקב"ה מסלק דינם של ישראל עד למחר, רק שיתקעו בשופר, רק מאחר שכבר הוכן היום ראשון למשפט מעולם, ידין בו עמים וישראל, ובמסכת ר"ה אמרינן כי חוק לישראל, אין לי אלא ישראל לאומות מנין, ת"ל משפט לאלקי יעקב, הרי שמשפט לאלקי יעקב קאי על עמים, וג' מצות נצטוו במרה, שנאמר שם שם לו חוק ומשפט, וחד מהם שבת, , וזהו שאמר הכתוב תקעו בחודש שופר, כלומר ב' חודש דהיינו ביום השני, ולא תאמרו כבר עבר זמנו מאתמול, לזה אמר כי חוק לישראל, שאם חל בשבת דהיינו חוק ששבת נצטוו במרה, שנא' בו חק אז רק הוא משפט לאלקי יעקב דהיינו לאמות, לישראל עד שיעוררו רחמים ע"י השופר, וכיון שהקב"ה ברחמיו רוצה ומצפה שנעורר רחמיו, גם אנחנו נתעורר ע"י התשובה, מעורב במצות שופר לעורר רחמים, ואולי נזכה שיתקע בשופר גדול לחירותינו אמן: דרוש י"ט

לעשי"ת

(א) ישעיה קרא בגרון אל תחשוך וכו' ואותי יום יום ידרשון וכו' הדקדוקים רבו, קרא בגרון פשיטא שלא יקרא ביד או ברגל, והארבנאל כתב שהוא מהרמת קול, שעקר ההרמה תלוי במוצא הגרון, והרמת קול צריך לד' סיבות, או שמדבר מתוך כעס, או שמדבר אל החרש או לריחוק מקום או להפסק מחיצה ע"ש שהאריך, ולדבריו הרם קולך מיותר בקרא ואלשיך כתב שאפילו נחר גרונו יקרא בגרון, וצריך טעם למה נחוץ כל כך כשופר, כבר דקדק האלשיך נקודת הפתח מורה שופר הידוע

הנה הימים האדירים האלה סגולתם רב ועצום, להרבות תפלה ותחנונים לפני המקום, וכל אשר תמצא יד האדם לעשות מעשה הטוב והחסד בימים האדירים יעשה, כי הזמן גרמא, ושערי תשובה פתוחים, והקב"ה נמצא וקרוב לכל אשר יקראוהו, וימינו פשוטה לקבל שבים, ואין לנו דוגמתן בשאר ימות השנה, ומי פתי יעזוב הימים האלו בשיהי ופיהי, ומה יעשה ליום פקודה, כי אם לא ישוב הרי זה מתחייב בנפשו, והרי הוא תלוי ועומד עד יוה"כ, ודבר זה שהוא נמנע מלעשות תשובה בקרב הימים האלה, הוא חמור יותר מגוף החטא והעון, כי הוא כביכול מבזה למלכו של עולם, הפושט ידו לקבל שבים, וזה נמנע מלגשת אליו, ולבקש לפניו, ואם מלך בשר ודם היה בא לעיר, והיה מכריז והולך כי רצונו שיקדמו פניו לשאול בשלומו, ושזה רצונו ושסילק מהשערים כל שומרי השער בני החיל, למען יהיה דלת פתוחה לכל מי שירצה לעשות נחת רוח למלך, הא ודאי שמי שאינו סר לשאול לשלום, הרי הוא מבזה את המלך ומורד במלכות הוא, ואחת דינו להמיתו, וכן הדבר הזה שבכל יתר ימי השנה ננעלו כל השערים, ובפרט אחר חורבן בה"מ שנפסקה מחיצה של ברזל בין ישראל לאביהן שבשמים, ובפרט ע"י רבוי העונות שלנו המחיצה מתעבה, וכל עון ופשע הוא מסך מבדיל יותר, כי עונותינו