דרושי הצל"ח נז

(א) בסנהדרין (דף צ' ע"ב) שאלו רומיים את ריב"ח, מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות, א"ל תרווייהו מן המקרא הזה, שנא' ויאמר ה' אל משה, הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה, ודלמא וקם העם הזה וזנה אמר להו נקוטו מיהא פלגא בידייכו, דיודע מה שעתיד להיות, אתמר נמי א"ר יוחנן משום רשב"י, מנין שהקב"ה מחיה מתים, ויודע מה שעתיד להיות, שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו', והדבר יפלא כיון שריב"ח השיב נקוטו מיהא פלגא, ונמצא שאין במקרא הזה הכרח לתחית המתים, איך מביא על זה אתמר נמי אמר ר"י משום רשב"י, להוכיח תרוייהו במקרא הזה, ועוד לשון נקוטו מיהא פלגא, הוה ליה למימר נקוטו מיהו חדא, שהרי הם שאלוהו שני דברים נפרדים, ומהרש"א בח"א הרגיש בזה, וכתב כיון שזה ממקראות שאין להם הכרע, לכן אמר נקוטו מיהא פלגא, ודבריו דחוקים

(ב) והנה הרמב"ם בפרק י"ג משמיטה ויובל הלכה יו"ד וי"א כ' כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען וכו', יראה לי שאין הדברים אמורים, אלא בארץ שנכרתה עלי' ברית לאברהם יצחק יעקב, וירשוהו בניהם ונתחלקו להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל, הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ובבזתן ככל ישראל, וכתב הראב"ד א"א א"כ לא יטלו בהן תרומות ומעשרות, כי הם היו תחת חלק הארץ, ובפרשת דרכים בדרוש ו', שהוא דרוש דרך הקודש, הקשה על הראב"ד דלפי דעת הראב"ד, שזה תלוי בזה, שבמה ששבט לוי נוטל, מלך אינו נוטל תרומות ומעשרות, א"כ לעתיד שתתחלק א"י לי"ג חלקים, וכתיב שער לוי אחד וכן כתב הסמ"ג והרשב"ם שבימי מלך המשיח תתחלק א"י לי"ג שבטים, וא"כ לפי דעת הראב"ד לא יהיו הכהנים זוכים בתרומה, והרי בריש פ' חלק אמרו, מנין לתחית המתים מן התורה, דכתיב ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קים, אלא מכאן לתחית המתים מן התורה, ועיקר קושית הגמ', וכי אהרן לעולם קיים, היינו כי אהרן מת קודם שהתחילו תרומות ומעשרות, שהרי גדול ת"ת שקדם לתרומ"ע נ"ד שנים, והיינו לאחר נ"ד שנים שכבשו וחלקו, והרי אהרן מת סוף מ' שנים, ומזה יוכיחו תחה"מ, ואם לעתיד לא יטלו הכהנים תרומות, א"כ אימת יתקיים ונתתם לאהרן, ועל זה תירץ הפר"ד שאני א"י שכבר נתקדשו לענין תרומ"ע, ולא בטלו הקדושה, אי למאן דאמר קדושת יהושע לא בטלה, אי למאן דאמר קדושת עזרא, לכך נשאר זכות שבט לוי קיים, אף שיטלו חלק לימות המשיח, אבל על שאר הארצות שפיר הקשה הראב"ד, ע"כ דברי הפר"ד

(ג) ואני אומר שהרמב"ם לשיטתו, דאיהו פוסק סוף פ"א מתרומות שאפילו בימי עזרא, לא נתקדשה ארץ ישראל לענין תרומות והתרומה מיום שגלו בראשונה, בטלה מן התורה, וא"כ צריכה ארץ ישראל להתקדש בימי המשיח, ואפילו הכי יטלו הכהנים תרומה, אף שיש לו חלק בארץ, ובטלה השגת הראב"ד, אלא דאכתי שפיר השיג הראב"ד, שהרי מרא דשמעתא דיליף לתחית המתים, מקרא דונתתם תרומת ה' לאהרן, שם בפ' חלק, הוא ר' יוחנן והרי ר"י ודאי סבירא ליה, דתרומות בזמן הזה דאורייתא, והרמב"ם פוסק בזה דלא כר"י, כמבואר שם בסוף משנה, דזה הוא מחלוקת ר"י וריש לקיש ביבמות דף פ"ג, ופסק הרמב"ם כריש לקיש הואיל ור' יוחנן הוא כר' יוסי וריש לקיש כרבנן עיין שם, אבל עכ"פ ר' יוחנן ודאי סבר שהוא מן התורה, שלא בטלה קדושת הארץ לענין תרומות ומעשרות, וא"כ איהו שפיר יליף תחית המתים מקרא דונתתם אבל באמת מאן דסבר לא נתקדשה לעתיד, לא יטול אהרן תרומה בימי המשיח, וקרא ונתתם על כרחך כר' ישמעאל, דסובר לאהרן לאו דוקא, אלא אתי למילף שיתנו דוקא לכהן חבר, דומיא דאהרן, וכמבואר שם בפ' חלק

(ד) העולה מזה, מאן דסבר נתקדשה לעתיד, שפיר יליף תחה"מ מקרא דונתתם לאהרן, דכאן דכתיב לאהרן מהי תיתי נימא דלאו דוקא, אבל מאן דסבר לא נתקדש, על כרחך שבקי' לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה, והנה זה פשוט שעיקר ההוכחה הוא, שהרי אהרן מת קודם שהתחילו התרומות וכל זה אם הקב"ה יודע עתידות, אם כן קשה איך אמר ונתתם לאהרן, שהרי לפניו גלוי שימות אהרן קודם לזה, אלא על כרחך שרמז לתחית המתים, אבל הכופר בידיעת עתידות ממילא כופר בתחית המתים, ולכך שאלו אנו שני שאלות יחדיו, מנין שיודע ומנין לתחה"מ, ור' יהושע השיב תרוייהו מקרא וקם, וכשהשיבו הם ודלמא וקם העם וכו', ומוכח ידיעת העתידות ממילא מוכח תחית המתים מקרא דונתתם תרומות לאהרן, אלא שההוכחה זו היא רק למאן דאמר דלא בטלה קדושת הארץ, ולכך קאמר נקוטו מיהא פלגא, פירוש בתחית המתים עצמו נקוטו פלגא, דלמאן דאמר לא בטלה קדושת הארץ מוכח תחה"מ ממילא, ולכך שפיר מביא אתמר נמי אמר רבי יוחנן, ור"י לשיטתו שפיר הוכיח דאיהו ודאי סבר לא בטלה קדושת הארץ, וגם ניחא דהרי לעיל יליף רבי יוחנן תחית המתים מקרא דונתתם, וכאן יליף מקרא, וקם דתרוייהו צריכא, דכל זמן דלא ילפינן ידיעת העתידות מקרא דוקם ליכא למילף תחית המתים מקרא דונתתם: דרוש י"ז

בר"ה

(א) שלש מיני תשובה יש זו למעלה מזו, תשובה מאהבה והיא המעולה שבכלם, וסגולתה נפלאה שזדונות נעשו כזכיות, שניה לה במדרגה תשובה מיראה, ועדיין לא באו עליו יסורים, ושוב ירד מדרגה למטה שזדונות נעשו שגגות, ואכתי בכל אחד משני תשובות הנ"ל נקראים בנים, ועליהם כתיב שובו בנים שובבים, שלישית במדרגה והיא תשובה ע"י יסורים, שכבר באו עליו יסורים ואז נתעורר לתשובה, ובזה ירד למדרגה פחותה שאינו נקרא בן רק עבד, וכמבואר כל זה בשלהי מסכת יומא, והנה תשובה מאהבה מתקבלת אפילו מצד מדת הדין, כיון שזדונות נעשו זכיות, אין מקום קטרוג כלל, אבל תשובה מיראה כיון שזדונות נעשו שגגות אינו נקרא חוטא, ומצד מדת הדין הנפש החוטאת תמות, ותשובה זו אינה מתקבלת אלא במדת הרחמים, בחסד האל יתברך אשר ימינו שהוא ימין כחסד פשוטה לקבל שבים, ותשובה ע"י יסורים שכבר אינו נקרא בן אלא עבד, אומר אני שאינה מתקבלת כי אם כשהקב"ה יושב על כסא מלכותו ונקרא מלך, ואין מלך בלא עם, וכל מלך צריך עבדים אז מקבל תשובה זו להיות לפניו לעבדים, אבל כשכביכול אין הכסא שלם, ואז אינו כביכול נוהג טכסיסי מלכות אז אינו צריך עבדים, ואינו מקבל תשובה זו, וק"ו כשנוהג אבילות אינו במדרגת מלך, כי הדין במלך ב"ו כשהוא אבל כל העם מסובין על הארץ, והוא מיסב על הדרגש, כמבואר בפ' ב' סנהדרין נמצא המלך אינו נוהג אבילות, ואם כביכול הוא מתאבל אינו נוהג טכסיסי מלוכה ואינו צריך עבדים, ולא שייך תשובה ע"י פורעניות ויסורים, אבל כל אב צריך בנים אפילו כשהוא אבל מקבל תשובה מאהבה או מיראה והנה כבר כתבתי שתשובה מיראה אי אפשר שתקובל, אלא בימין וא"כ כביכול כל זמן שהשיב ימינו אחור, ואינו משתמש רק בשמאל אי אפשר שתקובל תשובה מיראה, ואף שכתב רש"י פ' בשלח ימינך