דרושי הצל"ח נד

רעים רבים, והוא אומר שובו אלי, והרי אשת איש שזינתה אסורה לבעלה, אלא ודאי שגירשם, וגרושה שזינתה מותרת לחזור למגרש, ועל זה נתחכמו לאמר שקבלו קדושין מאחר ולא בתורת זנות, וא"כ אסורים לחזור, והנה הדבר תמוה איך עלה על דעתם שנתגרשו, והרי לא בא ספר כריתות לידם, והי' עולה על דעת ישראל שכיון שזנו ג"כ קודם הגירושין, וכבר נאסרו על הבעל ע"י זנות, א"כ זכות הוא לה הגירושין ויכול לגרשה לזכות לה גט ע"י אחר וכמ"ש באה"ע בהגהת רמ"א סי' א' שמי שהמירה אשתו מזכה לה גט ע"י אחר ע"ש, והיו סבורים שע"י אותו השר שמכרם לו להיות אצלו בגנות, זיכה להם הגט והקב"ה זיכה הגט קודם שזנו לפי שכבר הי' גלוי לפניו שיזנו, וזכות היא להם, והנה שם בחלק אמרו נבוכדנצר עבדי, עבד שקנה נכסים וכו', והנה הדין פשוט שע"י עבדו אינו יכול לזכות לאחרים דבר, מפני שיד עבדו כידו, ומדזיכה להם גט ע"י, מכלל שהוציאו לחירות, ואם כן הוא בן חורין ותופסין קדושין שלו, ע"י זה טענו שהיו לאיש אחר בקדושין, והקב"ה השיב ואת זנית רעים רבים, פירוש שטועה אתה שמעולם לא גרשתיך, וכיון שלא גרשתיך שוב גם הוכחה השניה בטלה, והשר נשאר עבד ואין לו קידושין, והא דלא נאסרו על ידי זנות כבר תירץ מהרימ"ט בדרושיו, בכל דברים שמתחלה קידשוה הקב"ה ע"מ שלא יזנו, ועתה שזנו הופקעו הקידושין למפרע, ולא נאסרה כלל ואיזה ספר כריתות וגו', שלא שלחתים בגט רק בפשעיכם שולחה אמכם ממילא שבטלו הקידושין, והקשה הפרשת דרכים א"כ בפ' חלק שטענו ישראל אשה שגירשה בעלה וכו', כלום יש להם זה על זה והשיב איזה ספר כריתות, ומה בכך כיון שבטלו הקידושין למפרע, וניחא לי' לבעל פרשת דרכים דנתקדשו ישראל בכמה פרוטות שיחולו זה אחר זה בכל עת שיתבטלו קדושין הראשונים יחולו האחרים וכן לעולם, הא למה זה דומה למ"ש הרמב"ם הנותן שתי פרוטות לאשה, ואמר באחת התקדשי היום ובאחת לאחר שתתגרשי וכו' ע"ש בפרשת דרכים

(ח) והנה באמת ישראל נתקדשו בשטר דהיינו התורה, והנה באה"ע סי' מ' האומר לאשה הרי את מקודשת לי בפרוט' זו לאחר ל' יום אעפ"י שנתאכלו המעות תוך ל' יום הרי זו מקודשת לאחר ל' יום וכתב ברמ"א וי"א דאם קידשה בשטר ואינו בעין לאחר ל' יום וכו' אינה מקודשת, והשתא ניחא מה דאמר הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו שהי' השטר קידושין קיים, והיו הקידושין חלים מעתה מחדש משא"כ כשעזבו התורה ואין השטר קיים בטלו הקידושין לגמרי, ומעתה ריב לי עם כמה בעלי בתים, שבכל שנה אני מוכיח אותם על זה שיקבעו עתים לתורה והמה מוסר לא לקחו

(ט) כתיב העידותי בכם היום וגו' החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים, הנה אמרו לר"י איכא סבי בבבל תמה אמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב כיון שאמרו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו, והנה הרבה מבני הקהלה שמתפללים ביחיד ומואסים בחיים ורגליהם ירדו מות לרע ירוצו ולא יגעו ולילך לבה"כ יגעו והנה כבר הוכחתי ואמרתי שבודאי בשעת מיתתו של אדם הנשמה רוצה לעלות למעלה, והנה הנשמ' אם היא זוכה לעלות למעלה עול' היא דרך בהכ"נ, ומיכאל הכה"ג העליון מקריב אותה למעלה אבל כשכל ימיו או רוב ימיו לא בא לבה"כ, איך תעלה נשמתו דרך שם והמקום הזה הוא לו מזכרת עון ונשמתו משוטטת בין הקליפות וזה שאמר הכתוב לא הבאת לי שה עולתיך, וחלב זבחיך לא כבדתני כי ידוע שהתפלה היא במקום תמידין, שה עולתיך לא הבאת לי שלא הביא קרבנו למקום השראת השכינה בבית הכנסת רק התפלל בביתו ובודאי שהתפלה נפסלת בפסול חוץ למקומו וחלב זבחיך פירוש זבחיך בשעה שהוא נזבח בשעת מיתה ג"כ לא כבדתני, כי אין הנשמה עולה למעלה, כי אפס מקום לעלות, ומכ"ש אותן שבאים לבית הכנסת ומשיחין שיחה בטלה, וריב לי עם בעלי הבית המדרש שפקרו בדבר זה הרבה, ובפרט הלומדים יודעים רבונם ומורדים בו ר"ל מהאי עונשא, ומה להאריך בפניהם עונשי הדבר והכל גלוי להם לכן יתנו לב לשוב מדרך זה, וה' הטוב יכפר בעד (י) הימים הללו שמם מוכיח עליהם, ונקראו ימי תשובה ואפילו יחיד השב מקבלים תשובתו, ויוכל לתקן בכל יום דבר יום ביומו, מה שפגם בכל השנה ומה בצע בתענית בלי התעוררות תשו' ועיקר התענית לחשוב לתקן מעשיו, וז"ל הש"ע בא"ח סי' תקס"ח כל השרוי בתענית בין שהיה מתענה על צרתו, ובין שהיה מתענה עם הצבור, הרי זה לא ינהג עידונין בעצמו, ולא יקל ראשו, ולא יהי' שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן כענין מה שנאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו עכ"ל, והנה אין לך מתענה על צרתו כמי שמתענה על צרת העבירות, ועפ"י רוב ביום התענית המה הולכים ומטיילים, והכל להעביר השעה למען לא ירגישו בצער התענית ואין זה מדיני התשובה

(יא) צריך אני להזהיר על דבר שנכשלים בו בר"ה וביוה"כ רוב העולם ואפי' הלומדים בשעה שמנגנים עלינו בשעה שסוגרים הארון ואומרים שהם כורעים וכו', ואח"כ תכף פותחים הארון, ואומרים תכף ואנחנו ואח"כ עומדים בשתיקה, והש"ץ מנגן זמן רב, ואח"כ נופלים כורעים, ודבר זה חירוף וגידוף שמשמע שמלת ואנחנו ח"ו קאי אדלעיל וכו' וח"ו ואנחנו אנא ימתין עד שעה שיפול כורעים יאמר בנשימה אחת ואנחנו כורעים

(יב) והנה אמרתי דבר זה בפני חתני הותיק, וכה הראני בספר ישן נושן אצלו כתוב על קלף בכתב רש"י, וכתוב שם בשם רב כהן צדק שהיה גאון קדמון, וזה לשונו וכשהיה אומר עלינו לשבח וכו' היה מפסיק מעט, ואז אמר ואנו כורעים כדי שלא נראה שקאי על הראשון והנאני מאד שכוונתי לדעת הגאון, ואם הגאון בכל השנה ק"ו בימים נוראים שכשאומר תכף ואנחנו ואח"כ שוהה הרבה מאוד שיש להקפיד

(יג) צריך להזהיר על שמירת שבת, ואת בני העיר הזהרתי כמה פעמים, אמנם בני הכפרים שמעתי שאין בני הכפרים מקדימים ליום הכניסת שבת ומאחרים עד הלילה, וגם בשבת עצמו הבהמות שלהם עושים במלאכה בשדות, ועוברים על איסור דאורייתא למען ינוח וגו', וגם אלו שיש להם שדות שלהם אפי' ע"י א"י אסורים לעבוד בשדות בשבת חרישה וזריעה וקצירה כל זה מלאכת פרהסיא ולא מהני קיבולת ומכ"ש שכר יום

(יב) הנשים בכפרים משוטטות בכל הכפר בלי שומר וגם ביום יש איסור שאין שם ישראל מצוי וק"ו משתחשך: וגם צריכים ליזהר בבישולי המאכלים שלא יהיה הכל ע"י השפחה אינה יהודית וגם צריך להשגיח משום טריפות, וגם דרכם באפיית הפת השפחה משכמת ואופה לבדה וזה איסור גמור שאפילו במקום שנוהגים היתר בפת של א"י אבל פת של ישראל שאפאו ישמעאל ודאי אסור

(טו) וראוי לחזור אחר דברים שסגולתן לכפר עונות ואין לך מפורש יותר שמכפר עון מצדקה וגמילות חסדים לעניים וקרא כתיב בחסד ואמת יכופר עון וחטאך בצדקה פרוק, וצדקה ז"ל הש"ע בי"ד סי' רמ"ז מ"ע ליתן צדקה כפי השגת ידו וכמה פעמים נצטוינו בה במ"ע ויש ל"ת במעלים עינו ממנה שנאמר וכו' ע"ש

(טז) כתב הרמב"ם כל הנביאים צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלים, שנאמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלקיך ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן: