דרושי הצל"ח נג

הרופא, ולבוא לפני החכם ישקהו סמא דחיי, והן אמת נכון הדבר שרוכלים מחזירין בעירות וגם בימי חכמי הש"ס, כהאי רוכל דהוה מכריז ואמר, מאן בעי סמא דחיי, אמנם כן הדבר מוכיחים הנוסעים ממקום למקום, כי אולי באיזה מהמקומות אין שם רופא הנפש לכך הה נוסעים ממקום למקום אך אולי לא ידעו ולא ירגישו בו שהוא יודע לרפאות, לכך צריך להכריז שידעו בו שהוא רופא, ומאן דכאיב לי' כאיבי אזל לבי אסיא, אמנם רב הדר בעירו, וכבר הוכיח פעם ושתים ושלש לפי הנראה אך למחסור שיוכיח ברבים, כי ממ"נ מי שמבקש רפואה יבוא אצלו, ומי שאינו מבקש מה תועיל התוכחה,, איש כזה ילעיג על כל דברי חכמים, וכן מצינו ברמב"ם בהלכות דעות פרק ב', חולי הגוף טועמים מר למתוק ומתוק למר ויש מן החולים מי שמתאוה ותאב למאכלות שאינן ראוים לאכילה, כגון הפחם ושונא המאכלות הטובים כגון הפת והבשר הכל לפי רוב החולי, כך בני אדם שנפשותיהם חולות מתאוים ואוהבים הדעות הרעות, ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה והיא כבידה עליהם למאוד, לפי חליים, וכן ישעיהו אומר באנשים הללו, הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר, ועליהם נאמר העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חשך ומה היא תקנת חולי הנפש ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות וירפאו חליים בדעות, שמלמדין אותן עד שיחזירום לדרך הטובה, והמכירים בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם עליהם אמר שלמה, חכמה ומוסר אוילים בזו עכ"ל הרמב"ם ז"ל, והוצק חן בשפתותיו

(ב) עכ"פ יצא לנו מזה שתקנת חולי הנפשות שילכו הם לבקש רופא לנפשם, ולא שהרופא יחזר אחריהם, אמנם אעפ"כ ראוי להרופא הנפשות לבקש את החולים מכמה טעמים נכונים, והבדל גדול יש בין חולי הגוף לחולי הנפש, כי חולי הגוף האוכל הבוסר שיניו תקהינה, ולא יקהה שיני זרים באכילת' וכן בכל מיני החליים והכאבים כלם מי יחוש ומי ירגיש בהכאב חוץ ממנו החולה בעצמו נכאב ונעצב ולא יכאיב לאחרים בכאבו, אבל חולי הנפש האיש אחד יחטא ועל כל העדה עדת ישראל יהי' הקצף, בהכריעו כף חובה וכמאמר חז"ל, לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב וכו', וכאלו כל העולם חציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו וכל העולם לכף זכות, עשה עבירה אחת אוי לו שהכריע כל העולם לכף חוב, וכמתלא דספינה שאמר הלא תחתי אני קודח, הרי שבחליו של החולה כאיב להרופא ג"כ ועמו הוא בצרה, לכך צריך הוא לבקש, ולחפש אחרי החולים לרפאם

(ג) ועוד כי בחולי הגוף כל עוד שיתגבר החולי ירגיש יותר בכאבו, דרך משל אם תבוא סירכה על הריאה יתגבר עליו חולי השועל, ואם תוסיף הריאה עוד והסרך במקום אחר יתגבר חולי השועל וירגיש יותר, וידע ויבין כי איש ידוע חולי הוא ויבקש רפואה לנפשו, אבל חולי הנפשות נהפוך הוא, שכל עוד שיגדיל הכאב ותתגבר החולשה יותר תתמעט הרגשת החולה בחליו, עד שלא ירגיש לגמרי, כי אם יחטא פעם אחד בראות העין, ויסתכל במקום שלא הי' ראוי או ח"ו יסתכל באשת איש, ויהרהר ודאי שמטמא עיני נשמתו, וכל הרשעים מלאים חרטה, כי תיכף יתחרט כאשר יסתלק היצר ממנו ידע שחטא וירגיש פגמו, ואם שוב תתגבר החולשה ויוסיף עון ופשע ויסתכל עוד הפעם, בודאי שהוסיף פגם בנשמתו, ועור עיני עצמו, אמנם שוב כסוס כפרד לא יבין כי עבר עבירה ושנה בו נעשית לו כהיתר, ואינו מרגיש בחליו כלל, וזך וישר פעלו אצלו, וכמו כן בכל העבירות, דרך משל הרגיל לשנות בכל יום ב' או ג' פרקים משניות או דפים גמרא אם יום אחד לא ישלים חקו ירע בעיניו, ואם שוב יבטל יום אחר יום, שוב הבטלה נעשית אצלו טבע, וילך כל היום הולך ובטל, פעם בשוק ופעם בכתובות, ובמושב לצים וברוב דברים לא יחדל פשע, לשון הרע ורכילות ושקרים וניבול פה, וכמו כן בהילוך לבית הכנסת פעם ראשון יקשה בעיניו להתפלל ביחיד, וכאשר יבטל התמיד פעם ושתים שיתפלל ביחיד, שוב אדרבה יקשה עליו ההילוך לבה"כ, ויתן אמתלא שגשם שוטף וטיט ורפש בדרך, וכאשר רגליו לרע ירוצו לילך להלשין על חבירו, לא יעצרנו הגשם והשלג, ולילה כיום יאיר לו, והי' במחשך מעשיהם, לא כן לקום באשמורות לעבודת בוראו יתעצל מלקום

(ד) ולא יפה כתב הרמב"ם על אנשים כאלה שאוהבים המאכלים הרעים, ושונאים המאכלים הטובים, כמו הלחם אשר עליו יחי' האדם, כי כשם שיש מאכל גופני גשמי להגוף, שממנו יחי', ויש מאכל רע סמא דמותא, כן הנשמה צריכה למזון הנפש, להשפיע לה שפע חיים העליונים, ויש מאכלים רעים מאכלים לצוד ציד צודד נפשות ולדמם יארב

(ה) והנה המות והחיים ביד הלשון, ומרפא לשון עץ החיים והתורה היא סמא דחיי, והדברים בטלים וניצנות וניבול פה ושקרים ורכילות הוא סמא דמותא, במדבר הזה שם יתמו ושם ימותו, ולא ישיגם ארחות חיים, ותמה אני על אנשים המניחים חיי עולם לעולם כל ימיהם לא יביטו בשום ספר, ואפילו בחיי שעה אינם עוסקין שאינם טרודים כל כך על המחיה ועל הכלכלה ופרנסתם מצוי', והמה הולכים בטל, ודאי שאנשים אלו אומרים למר מתוק אבל סופם מרה כלענה

(ו) ודא בי' כולה ביה שמבזה תורת משה, כי אין לך בזיון גדול מזה שלא להביט בה כלל, כבר כל המצות בזויות עליו, ואם יעשה איזה מצוה הוא רק מצות אנשים מלמדה, והקב"ה אמר הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, והדבר תמוה מה בצע בהתמדת התורה, ואם עוזב את הקב"ה, ובפרט ישראל באותו העת שהיו עובדי ע"ג, מה בצע בלימודם, ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך אתה שנאת מוסר ואם כן איך אמרו הלואי אותי עזבו וכו' אמנם הפשוט שבודאי אין חפץ להקב"ה בקילוסו של רשע ולא בלמוד תורתו וכאשר האריכו כל חכמי המוסר, שכל תורתו של רשע נופלת בקליפה, אמנם מה שהקב"ה בקש ואת תורתי שמרו הרי הטעם נאמר בצדו, שהמאור שבה הי' מחזירם למוטב, כי כל דברי תורה מלאים תוכחת מוסר, ועל שם זה נקראת תורה, שהיא מורה לאדם הדרך ילך בה, והנה מצינו שני מיני רשעים יש רשע מאריך ברעתו כי טחו עיניו מראות וכאשר יבוא איזה מוכיח ויוכיחנו אזי יפקחו עיניו ויתחרט על מעשיו, ויש רשע רע מוסיף על חטאתו פשע, ושונא התוכחה ובשעה שהמוכיח יושב ודורש דברי תוכחה יעמוד כעל קוצים, ורוצה ומצפה שיפסיק הדורש, איש כזה אין תרופה למכתו, וגם אם ילמוד בתורה לא תועילנו, ולכך שפיר אמר הפסוק, ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו', ואם מפני שהמאור שבה תחזירנו למוטב, לזה מסיים הפסוק ואתה שנאת מוסר

(ז) והטעם נראה לי במה שאמר הלואי אותי עזבו רק תורתי שמרו, דהנה בירמי' ג' נאמר לאמר, הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אלי' עוד הלא חנף תחנף י ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה', הנה האי קרא לאו רישא סיפא דפתח שהיתה לאיש אחר, דמשמע ע"י נישואין ומסיים ואת זנית רעים רבים, ועוד דמאי לאמר דפתח בי', ואלשיך הרגיש בזה, ונדחק לאמר שק"ו שזנית ע"ש, והאמת נהפוך הוא שע"י זנות לא נאסרה אם זינתה אחר הגירושין מותרת לחזור לבעלה, ואלשיך רצה לתרץ זה במתק לשונו שאת זנית קודם שגרשתיך, ודבר זה לא נזכר במקרא, והנה בפרק חלק אמר שמואל, באו עשרה בני אדם וישבו לפני הנביא ואמרו אשה שגירשה בעלה וכו' אמר הקב"ה איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי' ע"ש, וזאת אמר הכתוב לאמר הן ישלח איש את אשתו פירוש שישראל אמרו שגירשם הקב"ה, וההוכחה שלהם היתה שהרי זנו