דרושי הצל"ח נב

אשר שננו כחרב לשונם לבזות תורת משה, ותלמוד דרבינא ורב, וגבר חשכת האפיקורסות, עד כי כיבו אור תורה ואין נוגה להם, ובחושך ידמו ואיך נקוה ואור הגאולה, וגם את בניהם אינם מגדלים לתורה, ואדרבה מושכים אותם מבית הספר, וירגילום בספרים אחרים, להכניס ספק בלבם בכל האותות ומופתים שבתורה, ומתחלה נותנים אמתלא, כי צריכים הם להרגילם בכתב ולשון הנהוג, וסוף דבר באים לשלוח יד בתורה, ואינם מאמינים לא בה' לא במשה עבדו, ועל זה אמר הכתוב שתו בשמים פיהם, ולשונם תהלך בארץ, ר"ל צריכים להרגילם בספרים בלשונות עמים, אך למה שתו בשמים פיהם, והתורה משתכחת בכל יום יותר, ורז"ל מרו במס' שבת (קל"ה ע"ב) ת"ר כשנכנסו רבותינו בכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל וכו', והיה זה קצת נחמה שזה זמן קירוב הגאולה והייתי מצפה לביאת משיח, אבל באמת הוא טעות, שכבר אמרו שם ח"ו שתשתכח תורה, אלא שלא ימצאו הלכה ברורה

(כ) ונחזור לדברי אסף כאשר ראה ברוחו הקודש דורנו השפל הזה, היה מתאונן אחזת שמורות עיני כו', כי היה מצטער על אריכת גלות השכינה ותרד פלאים, והתחיל נדון ק"ו בעצמו ואמר חשבתי ימים מקדם, הדורות שלפנינו שאף שהיה כובד הגלות, וגם נמצאו בעמי רשעים, עם כ"ז נגה להם אור יום, שהיתה התורה חשובה בעיניהם, חשבתי ימים מקדם שנות עולמים התורה נקראת ימים מקדם כי התורה קדמה אגפים שנה לבריאת העולם, והיינו ימים מקדם מיעוט ימים שנים, וכל יום מיומו של הקב"ה שהוא אלף שנים והיינו שנות עולמים, כי ימים הללו הם שנות עולמים, כי שית שני הוה עלמא, שמרומז בששת ימי בראשית, ועם כל זה גרמו מעשיהם הרעים עיכוב גלות, ומה אומר ומה אדבר, אזכרה נגינתי בלילה הדור הזה, ונגינתי דרשו בפסיקתא לשון שבר, אשר מגן צריך בידיך, אזכרה שברי הגדול בדור הזה, שחשכה עלינו חשכת לילה, חושך ענן וערפל, ואין נוגה אור התורה והתורה מבוזה בעיני האפקורסים אני הגבר ראה עני בשבט עברתו, אוי לי שעלתה בימי כך, עניות התורה, אותי נהג ויולך חוכך ולא אור, ולכאורה הוא כפל חושך ולא אור ולפי דרכינו ניחא שהרשעים שבדורות הקודמים אף שעשו עבירות חמורות, והיה מעשיהם חושך, עם כל זה מתוך החושך היו מסתכלים באור התורה, ומתוך כך היו מתחרטים אח"כ, אבל אותי נהג ויולך חושך ולא אור כלל, ואמר אסף עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, בראותי עומק החושך הזה, עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, כי חז"ל דרשו והארץ היתה תוהו ובוהו על גליות הקודמות, ואח"כ כתיב ורוח אלהים כו', זה רוחו של משיח, ואמר עכשיו אחפש רוחי, כי כבר כלו כל גליות הקדומות, ועדיין משיח לא בא, והתירוץ הוא כי מרחפת על פני המים כתיב התורה נמשלה למים, אבל בהתבטל התורה למי ירחף, והתחיל אסף לבקש מה' שיתן בלב עמו לשוב ללימוד התורה, כי התורה לא ניתנה לנו לזמן קצוב, אבל ניתנה לעולמי עולמים, ואמר הלעולמים יזנח ה', והיה לו לומר העולמים יזנח, אבל אמר הלעולמים רצונו וכי הדבר שנתן לנו לעולמים יזנח ח"ו, וכן האפס לנצח, וכי דבר שהוא נצחי, אפס ח"ו וכן גמר אומר לדור ודור, וכי אומר שהוא לדור ודור, דהיינו אמרת ה' צרופה שהיא התורה, גמר ח"ו, השכח חנות אל, דרשו בפסיקתא השכחת חנייתך ע"פ ה' יחנו

(ג) והנה בזמן שבה"מ היה קיים, היה חנותו ושכינתו בבית המקדש, וכשחרב בה"מ אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, ועכשיו אין מקום לחנייתו, כי המקדש חרב, וד' אמות של הלכה לא שכיחי בעוה"ר, כי התורה מתבטלת בימינו, ואיה מקום ומשכן להשכינה, אם קפץ באף כי באפי נשבעתי והדרנא בי, ולכן אמר אף שהקב"ה נשבע על הגלות הזה, אבל זה היה באף והוא מתאונן כביכול על שבועה זו, והותר הנדר אבל רחמיו היא סלה, ואומר חלותי היא שנות ימין עליון, בפסיקתא אמר ר' יצחק משל לגיבור שהיה שרי במדינה, והיו בני המדינה בטוחים בו, כשיבואו הגייסות לשם הוא יוצא ומראה להם פנים, והם בורחים, כיון שבאו הגייסות לשם, אמר ימיני חששה לי, אבל הקב"ה אינו כן, אלא הן לא קצרה יד ה' מהושיע כי עונות כם היו מבדילים, והנה אני עתה בעו"ה נהייתי ונחליתי זה כמה ירחים יסורים שאינן של אהבה, יסורים שיש בהם ביטול תורה, וגם אין בי כח לצאת ולבוא לפניכם בדרושי תוכחה כפעם בפעם, והנה אני יודע נגעי עצמי, שאני מלא חטאים עונות ופשעים, ולא כגמול הטוב אשר גמל הקב"ה ברחמיו עמי מיום היותי גמלתי לו, ובמה יתרצה עבד מורד כמוני אל אדוניו הקב"ה שהוא אדון לכלנו, וקויתי אולי אבנה אנכי מכם, כי ה' נתן לי לשון למודים, והייתי רגיל לדרוש לכם בימים הללו דברים המעוררים הלב לשוב בתשובה, והנה החוטא והפושע הוא מגביר מדת הדין ומהפך מדה"ר למדה"ד, והשב בתשובה גמורה זדונות נעשו לו כזכיות, ומהפך מדה"ד למדה"ר, ונמצא הרשע עושה מהימין שמאל, ונשתנית כביכול הימין, והבעל תשובה אדרבה מגביר הימין, ולכן אמרתי חלותי היא שנות ימין עליון לשון בתמי' וכי ח"ו ע"י חלותי אמנע מהתוכחה וח"ו יהיה שנות ימין עליון, ומצאתי מחויב בדבר ובכל כוחי לדרוש היום

(ד) והנה רז"ל אמרו הני בריוני דהוו וכו', אמרו עד האידנא הוי קטיני חריך שקי וכו', יהבו דעתייהו והדרי בתשובה, והנה ח"ו אתם אינכם בריוני ואני אינני ר' זירא, אבל כל זה קצת פעולה עשיתי ע"י התוכחה להזכיר בתשובה, והחלש כמוני אמרתי כי גביר אני, והייתי מראה להגייסות המה חיילות חיילות מקטריגים, שאנחנו בראנו אותם במעשינו הרעים, והמה מתאספים ליום הדין להלחם בנו ולקטרג עלינו וע"י שהייתי מראה פנים של בכי לכם, ועוררתי אתכם לבכות ולהתחרט, ולשוב בתשובה היו הגייסות בורחות, ועכשיו אני אומר ימיני חוששה לי, כחי הגשמי חלושה, וגם ימיני הרוחני חלושה במיעוט תורה ומיעוט מעשים טובים, ואני אבקש מכם ליתן לב מעצמכם, להתעורר בתשובה, ואולי אבנה גם אנכי מכם

(ה) ואומר חלותי היא שנות ימין עליון, הנה במצרים כתיב מדלג על ההרים, והקב"ה הוציאם ממצרים קודם זמנם, כי ראה כי נשתקעו בטומאה, ודאג שח"ו ישתקעו בה, ומיהר לגאול אותם בחפזון: דרוש ט"ו לשבת תשובה (א) לא המדרש הוא העיקר והתכלית, ולא זו הדרך המביאה האדם לחיי עוה"ב, ומה יתרון לאדם ברבי הפשטים והדרשו', וח"ו אין אני מגנה דברי תורה, וכל דברי תורה חביבים עלי ביותר, אך ורק לדרוש ברבים, עקר הדבר לדרוש דיני התורה והמצות, אשר יעשה האדם וחי בהם, חיי עולם, ולדרוש דברי אגדה המושכים לבו של אדם, ומטין אותו מדרך המות לדרך החיים, ולרפאות את נפשות החולים בחלי רע חולי הנפש, והנה לכאורה הדבר תמוה, שיעמוד מוכיח וידרוש ברבים תוכחת מוסר, ונקח דמיון מחולי הגוף, מי דרכו לחזר על מי הלא החולה מחזיר אחר הרופא, וכן ג"כ מי שהוא חולה בחלי הנפש, ראוי הוא שיחזור אחר