דרושי הצל"ח מה

מתגבר עליו כמה פעמים הוא אינו מתיאש ואל תאמין בעצמך עד יום מורך ולכן אף אם יצאנו בדימוס, אעפ"כ השטן מצפה להחטיא בעצם היום הקדוש, וכמו שאמרו רז"ל האידנא יומא דכיפורי ואבעול כמה בתולתא וכו', ולכן צריכין אנו להיות מורא היום עלינו לערבב השטן

(יג) והנה כאשר נדייק בדברי רז"ל בתשובת הקב"ה למלאכי השרת אפשר מלך יושב וכו', וישראל אומרים שירה, והנה השיב להם תשובה בלשון נסתר, לא כמדבר בעדו, והכי הוי להגמרא לומר בתשובת הקב"ה אפשר אני יושב על כסא דין וספרי כו' פתוחים לפני

(יד) אמנם לדברינו יתכן, ששאלת המלאכים היה באשר כבר נסתלק מכסא דין ואלינו יפן ברחמיו, והנה כשהקב"ה יושב על כסא דין נקרא מלך, המלך הקדוש והמלך המשפט, כי מלך במשפט יעמיד ארץ, ואנחנו נקראים עבדיו, אבל כשיושב על כסא רחמים, נקרא אב ואנחנו בנים, ולכן אין הקב"ה רוצה לכנות אז המשפט לעצמו כי ברחמיו המרובים אי אפשר לישב על כסא דין, ולכן אמר כמסתתר שעכ"פ אפשר להיות במדרגת מלך יושב על כסא דין: והנה כשהקב"ה יושב על כסא רחמים, והוא לנו לאב ואנחנו בניו כלום יש אב המחייב את בנו ואנחנו בטוחים לזכות, אבל אם חס ושלום נשאר כמלך יושב על כסא דין מי יוכל להצטדק, ודי אם ע"י תשובה נהיה כבינונים, להיות תלויים עד יוה"כ, וזהו כונת היום הרת עולם, כל מדרגות שרשי הדינין, היום יעמיד במשפט אתמהה, אך אם כבנים שנתעוררנו בתשובה מאהבה, וזהו כונת השופר כי השופר בו יחיה הקב"ה המתים לעתיד, שיתקע בשופר גדול, וכן השופר בר"ה לפי מה שכתב הרמב"ם שרמז יש בו עורו ישנים כו' מתרדמתכם, וע"י התשובה הוא תחת המתים, כי הרשע בחייו נקרא מת, ובשובו נאמר שובו וחיו, והיינו אם עושה תשובה מאהבה, וזדונות שהם העבירות בעצמם שהמה מצד המיתה, הוא היצה"ר הוא המלאך המות, נעשים זכיות דבוק בחי עולמים, ואז הקב"ה מתמלא רחמים כאב ל בניו, אבל אם כעבדים תשובה מיראה לא מאהבה, ואין כאן מדרגת בנים, ונשאר הקב"ה בבחינת מלך, וממילא במשפט יעמיד ואז ח"ו אין תקנה בר"ה, ואנו מבקשים להרחיב זמן, עינינו לך תלויות עד יוה"כ

(טו) ועתה אחיי ורעיי, ניתנה לב לשוב אל ה', כולי האי ואולי, שלשה לבכי שלשה ימים הבאים עוד עד ר"ה, דמוע תדמע עינינו, וממ"נ אם אנחנו עושים תשובה מאהבה, ואנו בנים למקום, איך בן יכול לסבול חילול כבוד אביו, כאשר אנחנו רואים חילול שמו הגדול בגלות הזה, ואי' כבוד האב הנכבד, ואם הבן גולה מעל שולחן אביו זמן ארוך כזה, אלף תרצ"ח שנים, והכתוב צוח אם אב אני איה כבודי, והלוא כל זה בעונותינו הרבים אשר כנו כל הקיצין, ואם אנחנו במדרגת עבדים, א"כ כמה יש לנו לירא בקים למשפט אלהים, ואם אדם נידון בכל יום, פקידה ועיונא בעלמא, אבל בר"ה נסקרים ונזכרים כל המעשים, וכל המחשבות, והנה כל איש יודע נגעי לבבו וטומאת מחשבותיו, ואם אדונים אני איה מוראי

(טז) ומניעת התשובה קשה מעבירה עצמה, כי עצם העבירה יצרו של אדם מתגבר עליו, אבל אחר העבירה כל רשע ורשע יודע שנכשל, ואין מענה ליצה"ר, רק שבעוה"ר העבירה אשר טמאתו מטמטמת לבו, והוא עצמו מקשה לבו

(יז) ורז"ל אמרו אלמלא שלש מקראות וכו', וחד מינייהו אשר הרעותי, והקב"ה כביכול ברצותו לזכות עמו תולה בעצמו, וזהו כונת דוד המלך גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, כביכול אתה צריך לסבול עמדי שאתה גרמת, ועיין בילקוט רמז תקנ"ב, ובזה נלענ"ד פירוש הפסוק תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, והנה ר"ה נקרא חג שהחודש מתכסה בו, וצריך להבין מה ענינו, ורבינו משולם רצה לומר שאין שעיר ר"ח קרב בר"ה, ור"ת נחלק עליו וגם ר' משולם הודה, אלא שפירש דבריו שאין שעיר נזכר במקרא בר"ה שהרי לא כתיב רק מלבד עולת החודש, אבל חטאת לא כתיב

(יח) ונלע"ד הטעם, שהרי בחטאת החודש כתיב חטאת לה', ודרז"ל שאמר הקב"ה כביכול, הביאו כפרה עלי שמיעטתי הירח, והנה במיעוט הירח אמרו רז"ל, שאמר לה הקב"ה צדיקים יקראו על שמך, שמואל הקטן דוד הקטן, ואומר אני שבריאת יצה"ר ומיעוט הירח הכל אחד, והחושך יכסה ארץ, חושך זה מעשיהם של רשעים, ומה שצדיקים מקטינין עצמם הוא מחמת היצה"ר, אינן מאמינים בעצמם, ואדם אין צדיק וגו' והקב"ה אמר הביאו עלי כפרה, זהו דוגמת ואשר הרעותי, ובזה הקב"ה מזכה את ישראל, ותולה כביכול בעצמו, ויש רמז בפסוק, כי עד צדק ישוב משפט, והדברים עמוקים, ואין להרחיב הדיבור, ובר"ה החדש מתכסה, כי הקב"ה יעמיד במשפט, ואינו תולה בעצמו, ואז אין תקומה וכמו שארז"ל שאלמלא מקרא זה, ואשר הריעותי נתמוטטו רגליהם וכו', ואז אין חטאת החודש נזכר, עד שישראל תוקעין בשופר לשוב בתשובה, ואז הקב"ה יושב על כסא רחמים, והרחמים היינו שהקב"ה כביכול, תולה בעצמו לומר אני גרמתי שבראתי יצה"ר

(יט) וזה כונת יצחק, כאשר בא לחשבון, חשבון ימי שנות עונותינו, אומר להקב"ה פלגא עלי פלגא עלך, עלך דייקא שאתה גרמת, ובמס' שבת סוף פ' הבונה, כאשר דרשו רז"ל א"ב של אצבם וכו' העוף אץ חק ששר של גיהנם אומר עיף אנכי, והקב"ה משיבו אל חק, הללו זרעו של יצחק, הרי חק רומז ליצחק, וטעם תקיעת שופר דרז"ל במס' ר"ה להזכיר עקדת יצחק, וזהו תקעו בחודש דייקא בחודש, והבית הוא בית הבעבור תקעו בעבור החודש שיזכור ענינו של שעיר ר"ח, בכסא ליום חגנו כשהקב"ה יושב על כסא הדין, והחודש נכסה ואז אין לישראל שום אמתלא על גודל רוב הפשעים, והתיקון כי חק לישראל הוא, דהיינו שתוקעין בשופר להזכיר עקידת יצחק אז כביכול משפט לאלהי יעקב, והדין מסתלק מעל ישראל והמשפט כביכול ישוב לאלקי יעקב, והקב"ה אומר לזכות את בניו כביכול ואשר הרעותי שבראתי יצה"ר וזהו ערבוב השטן שהוא בהיל שכל קלקול העבירות נתנין בראשו וישראל נידונין כאנוסים מחמת יצרם

(כ) והנה ארז"ל עבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה ס"ד, אלא נעשית לו כהיתר, והענין כי עיקר היצה"ר הוא החומר, ובתחלת העבירה אין הרשע נידון כעושה להכעיס רק לתיאבון, דבעי למיטעם טעמא דאיסורא, וכל עסקי תשובת המשקל הוא כפי הנאת העבירה, יקבל יסורים, וכל הרשעים אי אפשר שנא יתחרטו אחר מעשה, וא"כ הם רואים ומרגישים, שאין הנאת עבירה שקול כנגד הפסידה, ישוב אין ליצה"ר שום טענה להסיתו, אלא שבעו"ה הרשע מגרה יצה"ר אנפשי', וזה כונת רז"ל נעשית לו כהיתר כלומר כמו שעל דבר המותר אין היצה"ר מסית, כן לזה נחשב כאלו אין היצה"ר מסיתו כלל, ואין לו שום תקומה, כי על כזה לא נאמר ואשר הרעותי, ובזה ח"ו נתמוטטו רגלי שונאיהם של ישראל

(כא) תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, ע"ד שכתבתי למעלה, שאפי' בתרועה שהוא רמז שהקב"ה עולה מכסא דין, ויושב על כסא רחמים, בתרועה עצמו מרומז שרשי הדינין, ובר נש בעי לאיסתמרא, ואכתי אפשר מנך יושב על כסא, וצריך לירא שלא יגרום החטא, וזה שאמר תקעו בחודש שופר, ואפי' הכי לא יזוח דעתכם שיצאתם בדימוס, ולשמוח בחג הזה כבשמחת החגים, ולמלאות כריסו בתפנוקים, כי אם אכתי בכסה ליום חגנו, יהיה נכסה החג שלא להראות בו שמחה, ופוק חזי הרבה מגאונים הראשונים, שפסקו להתענות בר"ה, ואף שאנו קי"ל שאין מתענין, אבל מורא ואימת יום הדין צריך להיות עלינו,