דרושי הצל"ח מד

שאי אפשר לעמוד בו בלי תיקון השופר, והשופר חכמה ואינה מלאכה, ומלבד דברים נסתרים שאין לנו עסק בהם, אבל מה שאמרו במדרש שע"י השופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, וא"כ השופר בא לעורר החסד בשרשו העליון, וחסד עם הכולל גימט' חכמה, והיינו ע"י התשובה כי אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, וכששב צריך להיות הפוכו, והיפוך השטות הוא החכמה ואינו מלאכה כטעות העולם שסוברים שעיקר התשובה מה שמתענים והולכים למקוה, ובזה יוצאים ידי חובתם, והם אינם יודעים שאין המעשה עיקר רק טפל, ואחר כונת הלב הן הן הדברים, והתוקע מתעסק לא יצא ידי חובתו, ומתעסק היינו מצות אנשים מלומדה, אבותיו היו מתענין בקצת ימים הללו, והיו עומדים באשמורת, וגם הוא עושה כן אבל אינו משים אל לבו עיקר עונותיו, אשר כל השנה עבר עליו כמתנמנם, דהיינו נים ולא נים תיר ולא תיר, והיינו נים למעשה המצות, הכל כמתוך השינה בעצלות גדול בלי שום כונה, כל תפילתינו ומעשינו במצות שדופות קדים, פגרים מתים והרוח אין בהם, דהיינו כונת הדבר שניתן פנימית נשמה בהמצוה זה אין בנו, ונא נים לעבירות, כל העבירות בעוה"ר אנחנו עושים בגוף ונשמה בכל לב וחשק נפלא, הבוער כתנור תיר ולא תיר להיפך תיר להעבירות ולא תיר למצות

(ה) והנה דוד המלך ע"ה אמר עון עקבי יסובני, לא נתירא אלא מעבירות שאדם דש בעקביו, לפי שהיה נזהר מאוד מהחמורות ועל אלו אמר למה אירא בימי רע, והנה ק"ו מה אם עבירות הללו שאינם חמורות, וגם בעשייתן לא עשאן בהתלהבות בתאות לב, כי אם ממש בלי כונת הלב, כדבר הנידוש בעקב כל כך נתירא, ומה נעשה אנחנו פקודה כי יפקוד זדונינו בכמה חמורות שבחמורות, והכל בהתגברות היצר, ואין אנחנו צריכין לחפש, כי נגד פנינו רשעינו יענה בגזל ועריות ושבועת שוא, ולשון הרע ושנאה וקנאה וליצנות ושחוק ועונש מדות ומשקולות והשגת גבול, וכעס וגאוה ועינים רמות, בהסתכלות בנשים ומקשה עצמו לדעת ומנאפים ביד, מכל אלה לא הוטהרנו, ואיך לא נירא מיום הקדוש הגדול והנורא

(ט) ושמא ייקל אדם לעצמו לומר בטוחים אנחנו שנצא בדימוס, כבר כתב הע"ז שע"י שאנו מתיראין מיום הדין אנו זוכים שנצא בדימוס, ובזה נלע"ד מה שארז"ל במס' ר"ה למה תוקעין בר"ה, למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, אלא למה מריעין, מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה, אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבים, ותוקעין ומריעין כשהן עומדים, כדי לערבב השטן, ויש לדקדק וכי התרצן עלה בדעתו שהמקשן לא ידע כלל שמ"ע לתקוע בר"ה, עד שהשיב לו רחמנא אמר תקעו, ועוד מה זה רחמנא אמר, והוה ליה למימר התורה אמרה תקעו, ועוד באמרו למה מריעין, השיב לו ג"כ כבראשונה רחמנא אמר וכו', ודבר זה קשה להולמו, שהרי באמת תקיעה לא מצינו בתורה לא בר"ה ולא ביובל רק תרועה, אלא דדרשינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, וא"כ כיון שאמר לו רחמנא אמר תקעו, כבר אמר נו שהתרועה הוא מצות עשה, דאי לא התרועה שגורמת תקיעה לפניה ולאחריה, איך מצינו כלל שאמר רחמנא תקעו, וא"כ למה הוצרך שוב לומר רחמנא אמר זכרון תרועה, ועוד למה הביא קרא דזכרון תרועה, יותר היה לו להביא קרא דיום תרועה כי זכרון אדרבה משמע שדי לנו בזכרון פסוקי תרועה עד שבאמת רצו רז"ל בריש פ' ד' לאוקמי שחל בשבת, ואם לבסוף נדחה מימרא זו, מ"מ עכ"פ יותר מקרא מבואר לחיוב התרועה הוא יום תרועה

(י) ויבואר ע"ד שדברנו שבתרועה מרומז כל תגבורות הדינין, בשלש אותיות הרת, , וגם מיתוק החסדים בשתי אותיות ע"ו, והנה לכאורה יפלא, אם השופר מעורר שורש הרחמים והחסדים, לא היה לנו לרמוז רק החסד, ולא אותיות המורים על הדין, אלא שחלילה לנו לשכוח אימת הדין, ודוד המלך אחרי כל תשובת המשקל שעשה, וגודל היסורין שקבל על עצמו, ותעניות וסיגופים ודמעות, אמר כי פשעי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד, ועל ידי זה זוכה לעורר הרחמים, וכדברי הט"ז, וזה כונת הגמ' למה תוקעין בר"ה, בר"ה דייקא שבו תגבורת הדינין, ובו הרת עולם שבו עלה במחשבה במדת הדין, בלי שום רחמים ואי' איפה לקול שופר ביום זה תרתי דסתרי אהדדי, ולזה משני רחמנא אמר תקעו שזה מצד רחמיו המרובים שרצה לזכותינו, שעל ידינו יתעוררו הרחמים, ועל זה מקשה למה מריעין, אם זה רצונו לעורר רחמים אם כן למה יזכרו ראשונים מדת הדין, וא"כ למה מריעין רוצה לומר שם תרועה ששלש אותיות הרת שבו מורים על תגבורת שרשי הדין והרי כבר נמתקו, ולזה משני רחמנא אמר זכרון תרועה, זכרון דייקא שיהיה לנו אימת הדין למזכרת ולזכרון, ואשרי אדם מפחד תמיד, וע"י זה הקב"ה מרחם עלינו, ומעורר חסדיו ורחמיו המרובים, ותמיד יש לירא שמא יגרום החטא

ובזה נלע"ד פי' הגמ' במס' ר"ה ובערכין אמר ר' אבוהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביוה"כ, אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה, ולכאורה יש לדקדק, אמרו אפשר מלך יושב, והלא ודאי הוא יושב על כסא דין, וכך הוה להגמ' לומר אמר להם מלך יושב כו'

(יא) ואומר אני, שהמלאכים בראותם גודל חסד ה', אשר מעולם על יראיו, גם בעצם ימי הדין המעותד לדין עמים, הקב"ה בשביל אהבת ישראל מניח כסא הדין ויושב על כסא רחמים, ומוצא לאור משפטנו בדימוס, הם שואלים למה אין ישראל אומרים שירה, ואף ששירה אי אפשר לומר בלב עצב, כי אם בגילה ורנה וקול שמחה, הלא עתה ראוי שיגילו וישמחו, בישועה הגדולה הזאת, ישועת הנפש, וכבר נסתלק פחד ומורא, והקב"ה משיב, זה מדתן של ישראל קדושי עליון, שתמיד מוראי עליהם והמה תמיד מתיראים, פן ח"ו יגרום החטא ויזכרו גם ראשונים, ותמיד כל יום הדין הם אינם מאמינים בעצמם, ואולי ישוב לשבת על כסא המשפט, וזהו אפשר מלך יושב על כסא דין, לא שיושב באמת על כסא דין שכבר ישב על כסא רחמים, מ"מ עדין אפשרות הוא לישב על כסא דין ולפתוח ספרי חיים וספרי מתים, ואיך יערב לבבנו לומר שירה, ומעתה יקחו מוסר אותן הממלאים כריסם בר"ה, ואוכלים למעדנים וסוברים כיון שכבר יצאו מבה"כ אין מורא היום עליהם, והנה מלי כריסא זינא בישי, ויצר סמוך למצוא מקום להחטיא האדם בעצם היום הקדוש, ולכן צריך להיות כל היום מלא פחד ה' והדר גאונו

(יב) ונחזור לסוף דברי הגמר', אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וכו' הנה בריש פ' שבועת העדות אמר ר' יהודא שמעתי שאם רצה הדיין להושיב את שניהן רשאי, ומסיק שם מחלוקת בתחלת דין, אבל בשעת גמר דין ד"ה דיינין בישיבה ובע"ד בעמידה, הרי שבתחלת דין דהיינו בשעת מו"מ הבע"ד בישיבה, ובשעת גמ"ד בעמידה, ומעתה הכונה למה תוקעין ומריעין כשהן יושבים, ותוקעין כו' בשלמא כשהן יושבים שפיר תוקעין ומריעין דהיינו תרועה שיש בו זכרון הדין והרחמים שעדיין לא נגמר דין, ומי יודע אם לחסד אם למשפט, אבל למה מריעין כשהן עומדים, דהיינו גמר שכבר יצאנו בדימוס, ולמה יזכר לנו כל שרשי הדינין וקאמר כדי לערבב השטן, כי השטן עומד ומצפה למצוא מקום להחטיא, וכמו שכתב הח"ה שהשטן שונא יותר מכל שונאים כי לכל שונא יש קץ ממ"נ אם השונא מתגבר עלי פעם ושתים עד שנפלתי לארץ, שוב הוא מניח כי סובר כבר שלמתי רצוני ואם אני מתגבר עליו פעם ושתים שוב הוא מתיאש מלהלחם, אבל השטן אינו כן אם נתגבר על האדם והחטיאו בכמה עבירות, אעפ"כ הוא יושב במארב לתפסו עוד בכל מה שיוכל, וכמו כן אף שאדם