דרושי הצל"ח לח

מסיפא לאו רב בעצמו אמרו, שהרי רב פפא כמה דורות אחר רב הי', והוא הקשה ודלמא כאבידה המתבקשת, ומשני הגמ' אלא מסיפא, וא"כ אכתי קשה על רב שהזכיר רישא דקרא, והנה המהרש"א בחדושי אגדות כתב על האי קרא תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי, שאף שפשע העבד בך הנה מצותיך לא שכחתי והם עמי וראוי לך לבקש אותי בשביל מצותיך שהם עמי

(ז) והנה הס"א מצד עצמה אין לה חיות והיא סטרא דמותא, וע"י מה שנופל בה ניצוצי קדושה מזה יש לה חיות, והרשע ברשעו הוא נופל בס"א, וע"י מצות קצת שמקיים ברשעו, יש להקליפה חיי שעה עד שעושה תשובה, ומוציא בולעה של הקליפה מפי', ואם הוא מנוול ברשעו, הן אין חפץ הקב"ה בקיום מצותיו, וכמו שנאמר מי בקש זאת מידכם וכו', וכן כתיב ולא אריח בריח ניחוחכם, וכן כתיב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי, וכיון שמה שהקב"ה מבקש הרשע בעודו ברשעו, הוא רק בשביל קצת מצות שהוא מקיים, וכמו שכתב המהרש"א בח"א

(ח) וזה הנלע"ד שדימה דוד לשה אובד שאמר תעיתי כשה אובד ולמה דוקא שה, ונלע"ד שדבר אחד האובד בעודו אובד אין לבעליו שום הנאה מפירותיו, וכמו פרה לחלוב ושור לעול שאם הוא אבוד אף שנמצא אח"כ. מ"מ זמן הזה שהי' אבוד הוא פסידא דלא הדר, משא"כ שה שאף בהיותו אבוד צמרו גדל והולך וכשנמצא אח"כ אין למפרע שום פסידא, והנה יש רשע גמור עד שאפילו תורה ומצות שלו אינן מתקבלין, וכמו שאמר משה על עדת קרח אל תפן אל מנחתם שאפי' חלקם במנחת ציבור תניחנו האש, ויש רשע שלפעמי' עושה עבירה, אמנם איננו משתקע ברשעו ואוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו, וזה עכ"פ מצות יש לו שהם מתקבלים, ולכן אמר דוד תעיתי כשה אובד דייקא שעושה צמר כן זה ג"כ עושה מצות שהמה רצוים, וא"כ בקש עבדך בשביל המצות, כי מצותיך לא שכחתי, והנה רב אמר מסתפינא מהאי קרא ואבדתם, ואבדה זו קשה להחזירה, כי הרשע האובד ברשעו, ננעלו דרכי התשובה בפניו, ולא יבקש את אדונו ובעל אבידה לא יבקש אבידתו כי אין לו שום הנאה ממנו, ואינו כדאי שיבקשנו רבו, וע"ז מתקיף רב פפא ודלמא כאבידה המתבקשת, דכתיב תעיתי כשה וגו' כי מצותיך וגו', ומשני אלא מסיפא דכתיב ואכלה אתכם ארץ אויביכם, והאכילה הזו היינו שהוא נעשה מאכל להאויב שמקבל שפע ממצות שלו שכלם נופלים בקליפה, וכמו שכתב הרמב"ם בה' תשובה עושה מצות טורפין בפניו וא"כ אין להקב"ה שום תועלת בו, וממילא לא יבקשנו, ושפיר קאמר רב דמסתפינא מרישא דקרא ואבדתם וגו', כי אינה כאבדה המתבקשת, וע"ז מקשה ודלמא כאכילת קישואין דאוכל מקצתה כן הכי נמי די שהקליפה אוכל מהעבירה, שבזה ודאי נותן שפע לקליפה אבל אכתי אין עבירה מכבה מצוה ואכתי הוא כאבידה המתבקשת בשביל המצוה

(ט) והנה כמה מעלות טובות למקום, ואיך הוא יקרב רחוקים כי הנה רז"ל אמרו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, וא"כ הרשע מצד הטבע כמעט שאי אפשר לו לקיים שום מצוה, שהרי יצרו מתגבר עליו והקב"ה אינו מן הדין שיעזור לו כיון שכבר נפרד מבוראו אבל הקב"ה צופה לרשע וחפץ בהצדקו ועוזרו לקיים מצות גם בעודו ברשעו וזהו הנוסח אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים והוא כפול ומתחלה קורא פושעים ולבסוף שבים

אמנם הענין אתה נותן יד לפושעים הפי' בעודם פושעים אתה נותן להם יד להתגבר ולקיים מצות, ויש רשעים שמגיע להם כמעשה הצדיקים, ובזה שאתה עוזרם לקיים קצת מצות נברר שחפץ בהם ואתה מבקש תשובתם, וימינך פשוטה לקבל שבים, אבל יש רשעים נמכרים לעקר האומרים לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, ופוקרים בתורה ובמצות, ומה שעושים קצת מצות הוא רק מצות אנשים מלומדה, ואין בהם שום כונה טובה אלו קשה להם לשוב, כי אין דורש ואין מבקש תשובתם, ואולי זה הוכיח ירמיה באמרו אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו, ואמרי רז"ל הלואי אותי עזבו רק את תורתי שמרו, כי הנביא אמר שקשה מאד למצוא להם תיקון, שאם לא עזבו אותי היו הם מחזרים לבקש רבונם, ואף אם אותי עזבו אם את תורתי שמרו והיה להקב"ה חפץ בם, והיה הקב"ה מחזיר אחריהם להחזירם בתשובה, אבל כיון שאותי עזבו וגם תורתי לא שמרו, אין דורש ואין מבקש, וכמשל שהמשיל האלשיך למנגן א' שהיה יודע לנגן בנעימה בכינור שבידו, והיה מנגן תמיד לפני המלך, ובאו ואמרו להמלך שהמנגן הזה עושה כל מעשים רעים, גנוב ונאוף ורצח ועל הכל מחל לו המלך לקול השיר הנעים שהיה נהנה המלך, פעם א' אמרו למלך שאחד קטע ידו של המנגן, ואז צוה המלך לעשות משפטים גדולים בהמנגן על כל המעשים שעשה. כי מעתה שאין להמלך שום חפץ בו, גלגל עליו כל הראשונים. הנמשל מובן כמבואר באלשיך על מגילת קינות

(יא) והנה אנחנו כצאן תעינו וכשה אובד, אבל מצות ה' לא בקשנו ואיה איפוא תקותינו, וכבר בא המלך, וכבר הוכרז גודל מדותיו הרחמים, ועדין לא שבנו וקודם כל לקבל עול מלכותו ולהראות שאנחנו עמו צריך לקבל טבעו של המלך אשר פסלנו, והוא לתקן פגם ברית קודש חותם המלך. וזה ראשית התשובה, מי שיודע בעצמו שקלקל בברית, שירבה בבכי ובתשובה אולי יש תקוה, ואם לא עכשיו שדלת התשובה פתוחה עד אשר לא יסגר השער אימתי

(יב) והנה כתיב וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער, ויאמרו איש אל רעהו מה אנחנו יושבים פה עד מתנו וגו', ויבואו אל אוהל ויאכלו וישתו וישאו משם כסף וזהב ובגדים וגו', ויבואו אל אוהל אחר וגו' ולבסוף כתיב, ויאמרו איש אל רעהו לא כן אנחנו עושים, היום הזה יום בשורה הוא, ואנחנו מחשים, וחכינו עד אור הבוקר ומצאנו עון, ועתה לכו ונבואה ונגידה בית המלך, יש לדקדק שאמר וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער, ומקרא מסורס וכך הוה ליה למימר וארבעה אנשים מצורעים היו פתח השער, וכמו כן שאר דקדוקים, ודרך רמז יש לומר שהרשע נמשל למצורע, ובכל עון נרשם בפניו רושם העון שאת וספחת ובהרת, וקאמר וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער, שאפי' על פתח השער דהיינו בעי"ת שאז השער פתות, וכל הרוצה לכנוס נכנס, כי הקב"ה נמצא לקבל שבים, והם לא שבו ועדין היו מצורעים, וכשמגיע יוה"כ וה' השמיע את מחנה ארם קול רכב וקול סוס וגו', וינוסו הוא רמז שכל המקטריגים ביוה"כ אין להם רשות לקטרג, ואז מה המצורעים עושים בימי רצון הללו ויבואו אל אוהל ויאכלו וישתו וישאו בגדים וכסף, כל בקשות שלהם על אכילה ושתיה ועושר וכבוד ובגדים, זהו עיקר התפלות שלהם בימים הללו, ואין דורש ואין מבקש על חורבן בה"מ וגלות השכינה וגלות ישראל, ובעו"ה אין משים על לב צער השכינה, והיא עמנו בגלות, ובזה אמרתי ג"כ מה שאמר תעיתי כשה דוקא, כי ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, לפי שאלו עומדים עליהם ונותנים להם לאכול, ולכן הם מכירים בעליהם, והשה אף שבעליו מטפל עמו להביאו למקום מרעה, מ"מ אינו מאכילו בידים, ואינו מכיר בעליו כן אנחנו אין מכירין, ולכן אמר כשה אובד, ואף שהשכינה עמנו בגלות אין אנחנו מכירין, ויש שאינו מכיר ויש שמכיר ומתנכר כבן סורר ומורה והנביא אמר ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן, ורוצה לומר ישראל כל השנה נא ידע, אלא אפילו עמי בעת שהקב"ה נקרא מלך הקדוש ואין מלך בלא עם, ועל מי הוא מולך אם לא עלינו עמו וצאן מרעיתו, ובנו בחר וכשהקב"ה נקרא מלך הוא צריך לעם, ואמר אפי' בימים הללו ושהם עמי לא התבונן, ואנחנו בעוה"ר חללנו לארץ הנזר והעטרה והתפלות שלנו המה עולים לכתר, וכל מה שאפשר לקבוע אבנים טובות ומרגליות, יש לקבוע בו לפי שהוא נתונה בראש המלך, ונחזי אנו אם התפלות שלנו כדאי שיעלו בראש המלך הגדול, הלא פיגול הם