דרושי הצל"ח לו

רבית עכ"ל, הנה מפשט לשון רמ"א היה מקום לומר שלא הקיל רמ"א, אלא כששניהם מניחים שוה בשוה בשותפות, שאז אין כאן ענין להיות רבית, אבל אם אחד מניח הרבה ואחד מניח מעט, וזה הממעיט הוא המתעסק, עדיין יש מקום לומר שאותו העודף דין עיסקא יש לו, שהוא פלגא מלוה וכו'. אבל האמת אינו כן, אלא אפי' אחד מניח הרבה, ואחד מניח מעט ג"כ הדין כן, וכן מבואר להדיא בשעריו של רב אלפס

(יז) אמנם היינו אם עכ"פ יש חלק בין בריוח בין בהפסד לכל אחד, ואף שאינם שוים ויש לאחד חלק גדול בהפסד ולחברו חלק קטן, אבל שיהיה כל ההפסד על המתעסק לגמרי, א"כ חזר כל הסך מלוה, ואין כאן שותפות לגמרי, וכל הריוח שינתן לשני הוא רבית גמור

(יח) ואם הדבר הזה פשוט מאוד אצלי, שע"כ לא התיר הרי"ף אלא משום שכל אחד מניח מעות ושותפות מקרי, אבל כאן לא מקרי כל א' מניח מעות שחזר כל הסך מלוה, מ"מ אמינא לך טעמו דהרי"ף מה שהתיר אף שאחד מניח הרבה ואחד מניח מעט, ואז לפי טעם הדבר תדע ששפיר דנתי וחלקתי כנ"ל

(יט) ונראה שטעמו ונימוקו של הרי"ף הוא משום שאין כאן הלואה, דבשלמא בעיסקא שאחד אינו מניח לתוך השותפות כלל, והוא רק כשליח והריוח שנוטל וכן ההפסד שמפסיד הוא רק שנעשה שותף ע"י חצי הסך שנעשה עליו במלוה, דאי לאו שנעשה מלוה בידו מהיכא תיתי יהיה לו חלק בהפסד, והוא רק שליח ואינו שותף, אבל כשכל אחד מניח אף שאחד הניח סך מועט, מ"מ אין כאן מלוה ממ"נ אם חולקין ריוח והפסד לחצאין אין כאן ב לא"ה הדין כן בשלשה שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות שחולקין בשוה, כמבואר בח"מ סי' קע"ו והוא ג"כ דעת הרי"ף ואם הוא נוטל יותר מחצי הריוח עדיין אין כאן מלוה, שאפילו א"ת שהלוהו עד לפי ערך חלק הריוח שנוטל, מ"מ כיון שנשאר גם להנותן איזה סך בשותפות, אף מועט דמועט עדיין היה להם לחלוק בשוה כדין שלשה שהטילו לכיס כנ"ל, ולמה זה המתעסק נוטל יותר, אלא ודאי שזה תנאי בעלמא ולא מטעם מלוה, זה הנלע"ד טעמים של רבינו האלפס בשעריו, אבל כשמקבל כל ההפסד חזר כל הסך מלוה, וכל הריוח שנותן הוא רק רבית, וביחוד שראיתי כמה שטרי שותפות שמשעבד המתעסק כל נחלאותיו על כל הסך או שנותן תכף ת"כ על כל הסך פשיטא שזה רבית גמור

(כ) והנה אנשים הללו שבקי היתרא ואכלי איסורא, והלא שערי ההיתר פתוחים לפנינו להתנות שלא יהיה נאמן על הפסד הקרן כי אם בעדים, או להתנות שלא יתעסק רק במו"מ פלוני ואז כשמשנה ממילא האחריות עליו לבד

(כא) וכמו כן נכשלים באיסור רבית, אלו שיש להם קרושפעדנץ עם יהודים במקומות אחרים זה פורע בעד חבירו כאן וזה בעדו כאן עד שיבואו לחשבון ומחשבים כל אחד יציאותיו עם הרוחים מיום ליום בלי שום היתר, ועוברים על כמה איסורים בשאט נפש, וכל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטים וכל אחד יחשוב עם קונהו, ומכאן ולהלאה ישמור עצמו לעשות הכל עפ"י הוראת חכם מומחה בדיני רבית

(כב) למצות היום אני חוזר מעשה הזמן גרמא דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב אפי' ליחיד שובה ישראל עד ה' אלקיך ועל התשובה מראש הבטחתנו וגדולה התשובה שמקרבת הגאולה ובא לציון גואל ב"ב אכי"ר: דרוש ט' ד' תשרי

תק"ל

(א) הושע י"ד שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו, בילקוט בשם ר' מאיר תני, שובה ישראל עד ה' עד שהוא במדת הרחמים, ואם לאו ה' אלקיך עד שלא ית' עביד סנגוריא קטיגוריא, ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר עד ה' אלקיך, אומרים ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע אם אנו עושים תשובה מי מעיד בנו עלינו, אמר להם הקב"ה לרעה נעשיתי לכם עד, שנאמר וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים, ולטובה איני נעשה לכם עד הוה שובה ישראל עד ה' אלקיך

במס' חגיגה דף ה' ר' יוחנן כי הוה מטי להאי קרא הוה בכי, וקרבתי אליכם למשפט, והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים, ובנשבעים בשמי לשקר, ובעושקי שכר שכיר, עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו, תקנה יש לו, ויש לדקדק מה לי אם ממהר להעידו או אינו ממהר, כיון שעכ"פ מעידו ודנו יהי' במהרה או לאחר זמן כלום תקנה יש לו, ואומרו עבד שרבו מקרבו לדונו ג"כ צריך ישוב, מה לי אם מקרבו, והכי הוי לי' למימר עבד שרבו דנו וממהר להעידו תקנה יש לו, ואולי גם אמרו עבד הוא מיותר, ובקרא לא נזכר עבד, והנה במס' ר"ה אמר ר' יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גז"ד של אדם, שנא' השמן לב העם הזה, ואזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ושב ורפא לו, איזה דבר שצריך רפואה, הוי אומר זה גזר דין, מיתיבי השב בנתים מוחלין לו, לא קשיא הא ביחיד הא בציבור, וא"כ ביחיד אין תשובה מועיל אחר גז"ד. א"כ אם ממהר להעידו הוא פסידא דלא הדר, כי מהרה יוחתך גז"ד, וכלום תקנה יש לו

(ב) אמנם כבר מבואר אצלי בדרושים דתשובה מאהבה מועיל גם אחר גז"ד, כי בודאי כל זמן שמביא ראי' סותר הדין, וע"י תשובה מאהבה זדונות נעשו זכיות, וכאלו מעולם לא חטא. וכמו שפירש רש"י במס' יומא (דף פ"ו ע"א) בד"ה כאן מאהבה, ופי' רש"י השב מאהבה נעקר עונו מתחלתו, וא"כ אוגלי מלתא למפרע שבטל דינא, אלא שע"י תשובה מאהבה או אפילו מיראה נקראים בנים, וע"י תשובה מיסורים נקרא עבד, ולכן שורש דברי ר' יוחנן בשלמא מי שהוא במדרגת בן יכול להיות ששב מאהבה. א"כ אף שהיה אביו ממהר להעידו היה לו תקנה, אבל עבד דייקא שמיירי שכבר באו יסורים עליו, שזה שוב אינו יוצא מעבודת עבד, ואי אפשר לו לשוב מאהבה, שהרי כבר המתין עד שבאו יסורים, וזה כלום תקנה יש לו אחר גז"ד, ומעתה אחיי ורעיי אם ר' יוחנן הוה בכי והוה מסתפי מהאי קרא, מה נאמר ומה נדבר אנן אשר הלואי הייתי יכול לומר עלינו עבדי ה', אבל יש בנו כיוצא בי שראוי לומר עבד מורד על אדוניו, ומי יודע מה נעשה בדיננו בר"ה העבר, ואולי הוא אחר גז"ד, ואיזה תשובה תספיק להגן עלינו וכמה וכמה יש לנו להרבות בבכי ותמרורים

וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים וגו' ובעושקי ש"ש ומטי גר ולא יראוני, יש לדקדק הלא מתחלה מעידים ואח"כ דנין, ומדוע הופך בזה הסדר, ועוד וקרבתי אליכם וכי הקב"ה יבוא אלינו לשפטינו, כל באי עולם עוברים לפניו במשפט, לא שהוא בא אליהם, וגם אפי' היה בא אלינו לשפטינו אכתי לשון וקרבתי צריך טעם, והוה ליה למימר