דרושי הצל"ח לה

מרבה הונו בנשך לחונן דלים יקבצנו מאן חונן דלים שבור מלכא

(ח) חילול שבת שהמה הולכים לעייל חוץ לעיר או אף חוץ לעירוב, ונושאים משא ביום השבת, הנה המקיים שבת כהלכתא ניצול משלש פורעניות ואחד מהם שעבוד גליות והנה העונש הוא חילוף השכר, וע"י חילול שבת ניתוסף השעבוד

(ט) ביטול תורה הנה חרות על הלוחות א"ת חרות אלא חירות מגלות, אבל עבור בטול תורה השעבוד מתרבה וכל זה גורם כובד המס, ובאמת הנשמע או הנראה מס כבד כזה בכל המדינות והמלכה שלנו לאורך ימים תחי' איננה אכזרית בטבעה, והיא מלאה חסד ורחמים כמפורסם מכשרון מדותיה ומן השמים הוא שניתן בלבה להכביד עלינו עול המס, ונחזי אנן ביתר המדינות המה משיאין בתם לתלמידי חכמים, וכאן אם תשב בתו עד שתלבין ראשה לא ישיאה לבחור בעל תורה

(י) התמוטטות עמוד הדין מה נאמר ומה נדבר, פרקו עול התורה מעל צוארם, ומה אדבר מהמון עם ויד השרים וסגנים במעל הזה, והנביא צוח שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו, בונה ציון בדמים וירושלים בעולה, הנה ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, וזה זמן רב שעול הגלות מתארך, והרב" מצפנ ל ואנו מרחקים הגאולה במעשינו הרעים ובמעלנינו אשר לא טובים, כי אין דין ואין משפט, וזה שהכתוב מתמה המתעבים משפט וגו' בונה ציון בדמים וירושלים בעולה, הכי אתם סוברים שמה שנאמר ציון במשפע תפדה היינו פסקי בעלי בתים אשר רוב פסקיהם בשביל איזה פני' או בשביל שוחד דמים או לכוונה אחרת ואמר המתעבים משפט, היינו דין תורה מתעבים לגמרי ואומרים בעל חשיבותייהו שהמה יהיו כפופים למשפטי התורה, אך לפעמים גם במשפטי ערכאות הבנוים ע"פ שכל אנושי עכ"פ יש בו צד היושר, ואמר הכתוב לא כן הוא אלא ואת כל הישרה יעקשו

(יא) והנה גם זה גורם עול המס הכבד אשר הכשיל צוארנו כי הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות, הנה אין הכוונה עול תורה הוא הלמוד, כי אדרבה היושב ולומד אין התורה עליו לעול, ואין לך נחת גדול מזה, ודדי' ירוך בכל עת, ומוצא טעם מתוק, אלא כונה על מי שיש לו משפט, שבדין תורה יצא חייב, וזה פורק ממנו עול תורה ונותנים עליו עול מלכות, ובאמת בכל גלות ישראל מעולם לא שמעתי מס כבד כמו במדינה זו בעהמען אבל גם זה לא נשמע בכל גלות ישראל שיהיו משפטי התורה נבזים ופוקרים בדין כמו כאן, ואם יאמרו הלא גם במושב הקהל יש לנו קצת אינן לומדים ויכולים לדון ד"ת. כשניתן להם קאמיסיאן. אומר אני לא כן הדבר, אם כבר הדבר מסור ביד הראשים ליתן קאמיסיאן ביד מי שירצו, שוב אף אם יתנו קאמיסיאן ביד הלומדים לא יצא לאור משפט, ויש לי מקרא מפורש על זה אך מתיירא אני לאומרו, ואם ח"ו עדיין יתנו כתף סוררת יעבור עלי מה לא אשא להם פנים וכעת ו כבודם הסתר דבר. גיב) ועוד צאו וראו כמה מהם יש בקהל ויש ביניהם שני לומדים א שיש להם מורינו וחשבו כמה קאמיסיאן נותנים להם בשנה, ואף גם זו כשיש דבר קטן שאין בו בצע כסף זה נותנים לחלק הלומדים, וכשיש דבר גדול להרויח בו איזה מעות נותנים ליתר מהם, וקורא אני עליכם והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה, והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם אמר ה' וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לה', והנה כל הצרות והרעות שעברו על קהלתינו ח"ו לא משנאת הקב"ה אותנו, אדרבה את אשר יאהב ה' יוכיח, והואיל וקהילחינו בארץ בעהמען היא ממש ראש גלות אריאל, ואין חסר מכל מדות טובות רק שתאחז במשפט ידם, ולכן מייסר הקב"ה אותם וקורא אני עליהם מקרא הכתוב בירמי', ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה', כי אתך אני וגו' ואותך לא אעשה כלה, ויסרתיך למשפט וגו' דוק בקרא, דלא קאמר ויסרתיך במשפט, כי אם למשפט לומר שכל היסורים הוא למשפט להשריש בך מדת משפע

י) עוד צריך אני להזהיר דבר אחד, הנה דבר זה שכיח בקהילתינו שמתרצים בזבל"א, והנה אחד מבע"ד תמיד בורר איש קשה ותקיף ומתוך כך שאי אפשר לחבירו למצוא תקיף כמוהו, ולכן אינו מתרצה בזבל"א, ובא הדבר לגדולים, אך תמיד השליש הוא המכריע, אלא שעפ"י רוב בקהילתינו הבוררים מתפשרים ומחוים דעתם בלי השליש, וגם אם בוררים שליש אינם שואלים את פי הבע"ד, והנה המה טועים בתרוייהו, כיון ששטרי ברורים הנהוגין כאן מבואר בהם בין לדין ובין לפשר, וגם מבואר בהם בהדיא שיהי' שליש, ממילא צריכין דעת הבע"ד מי השליש, וגם אי אפשר להם לגמור דעתם בלי השליש, הן אמת שוה דין מפורש בש"ע בסי' י"ג א' מבעלי דינין שאמר איש פלוני ידון לי, ואמר בעל דינו פציני ידון לי הרי אלו שני דיינין וכו' בוררים להם דיין שלישי, וא"צ שיהי' הדיין השלישי ברצון הבע"ד וכן מפורש שם בסוף ההגה"ה ואם השנים הבוררים יכולים להשוות עצמם יש אומרים דא"צ לברור שלישי. ומתוך אלו השני דיינין המפורשים שט כן המנהג כאן פראג, והנה כיון שכותבים בכל שטרי בירורים לדין והן לפשר פשיטא שצריכין הבע"ד להשליש, שהרי כתב הש"ך ס"ק א' עיין ב"ח שדקדק מלשון הטור דאם נתרצו בפשרה זבל"א וזבל"א אין הנבררים יכולים לברור השלישי בלא דעת בע"ד, נם מה שמשוים עצמם בלי שליש ג"כ טעות הוא בידם שהרי הטעם שיכולים להשוות עצמם בלי שליש כתב הסמ"ע משום דבתחלה קבלם עלייהו ע"ש, והיינו היכא שביררו סתם כל אחד אמר פלוני ידון ולא הזכירו משליש, אבל אם בתחילת הברירה הבע"ד צוח שרוצה שיברר תכף שליש שיהיה ג"כ אצל קבלת הטענות, פשיטא שאינם יכולים להשוות עצמם בע"כ של בעלי הדינים

(יד) כלל העולה דבר זה שוב לא יעשה, והשליש יהיה ברצון הבעלי דינים, ודוקא יבררו שליש, ובפרט דשכיחי ג"כ אינשי דלא מעלי, ועורכי הדיינים, והבעל דין אינו בטוח בבורר שלו, ועקר סמיכתו על שליש נאמן דבר, ועבור זה שאינם שואלים דעתו על השליש אינו מתרצה על בוררים, ודנין בערכאות ולקתה מדת הדין

(טו) כבר הזכרתי איסור רבית, והנה עוד דבר אחד אזכיר מה שנכשלים באיסור רבית גמור בשותפות שעושים העשיר עם העני זה בפרוטו וזה ברגלו, בהתעסקות גופו, הנה אפי' אם הם שוים בריוח ובהפסד יש איסור, אם אינו נותן לו שכר עמלו, וכאן בעיר הזאת ראיתי כמה שערות המבואר בהם בפירוש, שלא יהיה לבעל הממון שום הפסד, וכל אחריות ההפסד הוא על המתעסק, ובריוח חולקים וזהו איסור רבית ממש, אלא שנקרא צד אחד ברבית, שאם אין כאן ריוח כלל אין כאן רבית אם רבית צד א' מקרי רבית והוה אפילו רבית קצוצה ויוצא בדיינים, ועכ"פ רבית דרבנן הוא לכל הדיעות ובזה אינו מועיל אפילו נותן לו ש"ע

(ט) והנה כל זה אם רק העשיר מניח מעות בשותפות והעני אינו מטיל לשותפות כלל, אבל אם שניהם מניחים מעות לשותפות, אלא שזה מניח הרבה וזה מנית כך מועט, יכולים לתקן לחלוק הריוח וההפסד כפי שירצו, ונעתיק בזה דברי הש"ע והגהת רמ"א לפי שיש לנו לומר מה שנתחדש לנו וז"ל הש"ע בסי' קע"ז סעיף ב' הנותן מעות לחבירו בתורת עיסקא דהיינו שחצי אחריות על הנותן וחצי על המקבל אסור שכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון נמצא שטורח בחלק הפקדון בשביל חלק המלוה לפיכך צריך שיתן לו שכר טרחו שבכל יום ויום מימי השותפות כפועל בטל וכו', במה דברים אמורים כשלא פסק עמו בתחילת העסק, אלא נתן לו למחצית שכר, אבל פסק עמו בתחלת העסק שכר טרחו בדבר ידוע אפילו בדינר מותר [הגה[ וכל זה כשאחד נותן המעות, אבל אם כל אחד נותן המעות, אפילו אחד מתעסקא לבד אין כאן עיסק, אלא הוה כשותפות בעלמא וכתב הש"ך בס"ק י"ג, אלא הוה כשותפות בעלמא וחולקין הריוח וההפסד באיזה ענין שירצו, ואין חוששין משום