דרושי הצל"ח לא

יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר דרשו ה' בהמצאו, הנה דוק בלשון רבינו ז"ל שאם היה החילוק שבעשיית היא מתקבלת בבירור ובשאר הימים ספק, ולפעמים אינה מתקבלת, הוה לי' למימר היא יפה ביותר ומתקבלת בודאי, אבל מדכתב ומתקבלת היא מיד, משמע שגם בשאר הימים מתקבלת בודאי, אלא שאינה מתקבלת מיד, וא"כ צריכין אנו לדעת אם מתקבלת בשאר הימים, איזה זמן צריכה עד שתתקבל דנימא שאינה מתקבלת מיד וזמן זה מה ענינו

והנה לפי פשוטו היינו משום חילוקי כפרה שהיה ר"י דורש, ובעבר על מצות ל"ת תשובה תולה עד יוה"כ, וא"כ התשובה בשאר ימות השנה צריכה זמן עד יוה"כ, ובעשרת ימי תשובה יוה"כ לפנינו ומתקבלת מיד, ואמנם דברי רבותינו עצמם טעמא בעי, ומה חילוק בין עשה לל"ת, ולמה במ"ע יכופר מיד בעת התשובה, ואינו זז משם עד שמוחלין לו, ומדוע ל"ת יהיה תולה עד יוה"כ, והלא עשה דוחה ל"ת, וכבר הארכנו בדרושים ראשון של סליחות, אם עשה חמור מל"ת או להיפוך, וכעת נלע"ד טעם הדבר עפ"י שדרשתי זה ימים אחדים והארכתי אם מדה זו שהקב"ה מקבל שבים היא מצד מדת הרחמים, או היא גם מצד המשפט במדת הדין, ואמרתי לחלק בין הפרקים, שתשובת המשקל שהאריכו כל ספרי המוסר בסיגופים די משקל הנאת העבירה, אם עשה כן, תשובה זו היא גם מצד הדין, אבל תשובת הוידוי והחרטה בלי סיגופים לזה צריך מדת הרחמים, והנה כל ענין משקל הסיגופים שהאריכו חכמי המוסר היא לפ"ע הנאה שנהנה מעבירה ככה יקבל סיגופים, וזה שייך בעבירה שעבר במעשה, ונהנה מן המעשה, כמו אוכל חלב וכדומה, אבל ישב ולא עשה מ"ע, שעבר בשב ואל תעשה, אין כאן שום הנאה מעבירה, ואין באן שום שייכות לתשובת המשקל ודי לו הוידוי והחרטה מצד הדין, וא"כ כיון שתשובה מועיל גם מצד הדין לכך לא זז משם עד שמוחלין, אבל עבר על ל"ת אף שנתחרט והתודה, מ"מ מצד מדת הדין צריך סיגופים לתשובת המשקל, לכך תשובה תולה עד יוה"כ, שאז הוא מקור הרחמים לקבל בתשובה

וטעם הדבר דדוקא יוה"כ יכול להתכפר, נלע"ד דהרי במס' ר"ה אמרו ה' ה' אני הוא קודם שיחטא ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה, וגם אמרו שם, הנה אנכי כורת ברית, שברית כרותה שכל זמן שישראל מזכירים י"ג מדות אינם חוזרין ריקם, ופירש רש"י בתפלת תעניתם והנה לא מצינו שום תענית צבור קבוע מדאורייתא רק יוה"כ, וא"כ ליוה"כ ודאי ברית כרותה למפתח תליסר מכילין דרחמי, וא"כ ביוה"כ נאמר אני ה' לקבל תשובת שבים מצד מדת הרחמים בלי סיגופים, ואז מתכפר הל"ת, וזה ג"כ כוונת הרמב"ם שבעי"ת שערי רחמים פתוחים מתקבלת מיד, אבל בשאר ימות השנה צריך לצאת ידי חובות מדת הדין, ואף שתשובתו מתקבלת, א"כ צריך זמן לסיגופים לפי משקל עונותיו ויש שצריך זמן רב להתענות

(כ) והנה נלע"ד עוד לתרץ בעסק התשובה שהיא מכלל י"ג מדות . הרחמים, וכאשר נדקדק עוד שם במס' ר"ה, דקאמר ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא אחר שיחטא וישוב בתשובה, וקשיא קודם שיחטא האדם צדיק גמור הוא, ומה צריך לרחמים, ובשלמא לדעת הגה"ה שם בתוס' שהוא נמנה למדה אחת א"כ יש לומר דהכי קאמר בגמ', אני ה' קודם שיחטא, ואני בעצמי באותן רחמים לאחר החטא והתשובה שלא תאמר אף שהועילה התשובה מ"מ אינו קרוב ודבוק בי' כבראשונה, קמ"ל דלא, והרי הוא כבראשונה כאלו לא חטא, אבל לדעת רבינו תם בתוס' שהוא שני מדות א"כ קשה קודם החטא רחמים למה לי, וצריך לומר שרחמים הללו מועילין אף שחישב לחטוא אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה, וזהו מדת הרחמים, והנה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ועכשיו נולד לי ספק במדותיו של הקב"ה והוא דע"י תשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות והנה אם חטא אחד במעשה ובודאי קדם לו המחשבה ומחשבה שבא לידי מעשה הקב"ה נפרע אף פרי המחשבה כמבואר בסוף פ"ק דקידושין, ועכשיו חזר בה בתשובה על המעשה, מחשבה זו מה תהא עלה, אם נאמר כיון שבעל המעשה, שהרי עשה תשובה ממילא בטלה המחשבה, אף שלא עשה תשובה על המחשבה, או אם נימא כיון שכבר נעשה מעשה ונצטרפה המחשבה, שוב אי אפשר לה ליבטל בלי תשובה, גם על המחשבה, והנה הקב"ה מטה כלפי חסד למפשט בעיא זו לקולא וא"כ כך הוא הכוונה, דתשובה מועיל ג"כ בב"ד של מעלה, אבל כיוצא בזה שעשה תשובה על המעשה ולא על המחשבה, זה אינו מועיל בב"ד של מעלה, והקב"ה במדותיו הרחמים אמר אני ה' קודם שיחטא, אין אני מצרף המחשבה, ואני ה' לאחר שיחטא ועשה תשובה על המעשה, הרי אצלי כאלו מעולם לא נעשה מעשה, ואני מותר המחשבה

ונראה דזה תלוי בזה באם זדונות נעשו כזכיות א"כ לא נשאר רושם חטא למפרע כלל, וא"כ הוה מחשבה שלא עשתה פרי, ואין הקב"ה מצרפה, אבל אם זדונות נעשו כשגגות, א"כ עכ"פ המחשבה עשתה פרי, ונענש על המחשבה עד שיעשה תשובה גם על המחשבה, וזה תלוי לפי התשובה, אם מאהבה זדונות כזכיות ואם מיראה זדונות כשגגות, וכשארז"ל שלהי יומא, כתיב שובו בנים שובבים, דמעיקרא שובבים וכתיב ארפא דמשמע רפואה מכאן ואילך ומקצת שמו עליו, לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה, ועיין פרש"י שם, והנה זו שזדונות נעשו כזכיות זו ודאי מדה יתירה, ואין זה ממדת המשפט, רק במדת רחמים גדולים של הקב"ה בעל הרחמים, אבל הוא ודאי בב"ד של מעלה, אפילו יועיל תשובה עכ"פ אין זו מדתם להיות לזכיות ולכך מצד הדין צריך לשוב גם על המחשבה

ובזה נלע"ד פירוש הפסוקים דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו, אל אלהינו כי ירבה לסלוח, כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי נאום ה', כי גבהו וגו' והדקדוקים ידועים, אמרו בהמצא משמע שכבר הוא מצוי אצלנו, ושוב אמר בהיותו קרוב דמשמע שעדין אינו מצוי אצלינו רק קרוב ממנו, והאלשי"ך הרגיש בזה גם יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו כפול וג"כ סתירה, שכאן אמר דרכו, ומסיים מחשבותיו שאפילו המחשבה יעזב, ואמרו וישוב אל ה' וירחמהו ומסיים ואל אלקינו כי ירבה לסלוח ג"כ כפול וג"כ סתירה, שכאן אמר וירחמהו שמשמע שיאהבהו, ומסיים ירבה לסלוח שמשמע די בסליחות העון לא להוסיף אהבה, וכן שאר דקדוקים ביתר הפסוקים כי לא מחשבותי וגו' ולא דרכיכם וגו' ונלע"ד שזה ודאי בהמצאו אינו בכל השנה וכבר דרז"ל אימתי נמצא בעשרה ימים שבין ר"ה ליה"כ, ובשאר השנה אינו נמצא ליחיד, אבל קרוב הוא בכל עת ובכל זמן, כמ"ש קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת, והא דכתיב בהיותו קרוב, דמשמע שיש זמן שאינו קרוב יש לומר כי ב' בהיותו אינו ב' הזמן, רק ב' הבעבור קראוהו בעבור היותו קרוב, והא דדרשו בהמצאו ב' הזמן, היינו משום דקשיא להו אם הוא נמצא ק"ו שהוא קרוב ועוד שאם הוא נמצא שוב לא שייך למימר שהוא קרוב, ולכן דרשו שיש זמן שאינו נמצא

(ד) ובזה מתורץ קושית מנשה לישעי' שמנשה רצה לסתור דבריו מדברי משה רבינו שאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו, והנה שם כתיב אשר לו אלהים קרובים אליו, וזה גם ישעיה הודה שהוא קרוב תמיד אבל אינו נמצא, וא"כ הפסוק הזה כולל שני זמני תשובה, אחד היותר מובחר בעי"ת, והיינו בהמצאו, והשני בכל השנה שהוא קרוב, וההפרש שבעי"ת הקב"ה בעצמו מקבל התשובה במדת רחמיו, וזדונות נעשו זכיות, וכאלו מעולם לא חטא ובשאר ימות השנה מקבל התשובה ע"י ב"ד שלמעלה וזדונות נעשו שגגות ונשאר זכרון מהחטא ומזה מסתעף עוד חלוק