דרושי הצל"ח כח

על החרטה, תכף יודחה המקטרג ונסתרה המחיצה. ואז תעלה התפלה לפני כסא כבודו

(כד) ובזה נבוא לדברי ישעי' הנביא בקפיטל נ"ט שהתחלנו בו, הן לא קצרה יד ה' מהושיע, הכוונה שימינו פשוטה לקבל, ולא כבדה אזנו משמוע, ואמר כי אם עונותיכם היו מבדילין וגו', פירוש הן אמת שעונותיכם מבדילים מ"מ אין זה עכוב לשמיעת התפלה, אבל מה שהוא מעכב וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע, שאם הייתם מתחרטים בלב שלם ומתודים, אף שלא הי' יכולת למחול העון בלי יוה"כ ויסורים, כל א' מחילוקי כפרה לפי מדרגתו, מ"מ הי' נדחה המקטרג ונתגלה המסך המבדיל, ואז לא הייתם בהסתר פנים, ואמר הנביא ראו איך ממש היצה"ר שולט עליכם, כמאמר רז"ל רשעים יצה"ר שופטן, שהרי כפיכם נגאלו בדם, שכבר אתם רואים גנות וטנוף מעשיכם, עד שכפיכם כל כף היד נגאלה בדם ונכתם העון ופשע, ועם כל זה אכתי לא שבתם, ושמא תאמרו ואיך אפשר לשוב ולתקן וכבר נכתם עונינו, ולזה אומר שהרי עכ"פ החרטה ועזיבת החטא בידכם לעשות, וגם זה אין אתם עושים, שהרי עדיין ואצבעותיכם בעון, ושמא תאמרו הרי אנו מתודים ג"פ בכל יום עתה בימי הסליחות, ולזה אמר שאין זה מועיל, כי אין הוידוי והחרטה יוצא מפינו רק מן הלב, ואחר כוונת הלב הם הדברים, וכיון שבלבו אינו גומר לעזוב ובפיו הוא מתודה הרי הוא טובל ושרץ בידו, ואין לך דובר שקרים גדול מזה ועל זה אמר שפתותיכם דברו שקר, ולשונכם עולה תהגה דהיינו שהוידוי הוא שקר ועולה כיון שאינו גומר בלבו לעזוב מעשיו, וא"כ הוידוי אין בה ממש, ועל התפלה אמר אין קורא בצדק שהתפלה הוא רק מן השפה ולחוץ, ואין נשפט באמונה הכונה על דרך שאמרתי כבר בפסוק כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים דהיינו כרפאי ע"י התשובה צריך שיתגלה עונו, כי בעוד שהרשע הוא רשע גמור ואינו מתחרט, אז הקב"ה מתנהג עמו כאלו היה צדיק גמור וכמו שארז"ל בשלהי פ"ק דקידושין, מי שעונותיו מרובין מטיבין לו, ודומה כמי שקיים כל התורה כלה ולא חיסר אות אחת, וכל זה לרעתו להאבידו מעוה"ב לגמרי, אבל כשמתחיל לשוב אז לטובתו הקב"ה נפרע ממנו לאחדים בעוה"ז כדי שיהי' נקי לעוה"ב ואז מתגלה עונו ע"י העונש

(כה) ולכן מר הנביא יען שאין קורא בצדק ואינו מתחרט כלל בלב, ולכן אין נשפט באמונה, כי הקב"ה מטיב לו בעוה"ז כאלו קיים כל התורה ואין נשפט אתו באמונה ליסרו, וכל זה לרעתו למען יכרת לגמרי מעוה"ב, בוטח על תהו שאדם בוטח על תפילותיו ועל תעניותיו וכל זה תהו כי עושה רק לפנים בני חרטה גמורה וגו' ביצי צפעוני בקעו שהפשעים המה חמורים כריתות ומיתות ב"ד וקורי עכביש יארגו בתשובה שאין בה ממש כקורי עכביש רוצים לשוב, ולכן אחיי וריעי נשכבה בבשתינו, ותכסה כלימה פנינו, דהיינו שנתבייש ברוע מעשינו בושה גדולה, ונתחרט בכל לב ולב, לכן ונשובה אל ה' בכל לבנו לקיים יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, כולי האי ואולי יחון ה' צבאות לפתוח לנו שערי תשובה, ויטה לבבינו אליו ליראה שמו כל הימים, ולהיות יראתו על פנינו לבלתי נחטא עוד, והתשובה תקרב גאולתנו ופדותנו מהרה תצמיח ובא לציון גואל ב"ב אכי"ר: דרוש ו' לשבת תשובה (א) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה ועיקר הלמוד או לעסוק בגמרא ובפוסקים ע"מ לעשות לידע מקור הדין, וכן אנו מתפללים בכל יום בברכת אהבה רבה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וכן לדרוש בציבור הי' ראוי ונכון לדרוש לברר איזה פסק דין שנחלקו בין הפוסקים, לברר הדין עם מי כדי שידעו הציבור איך ומה להתנהג ולעשות כתורה, או לדרוש דברי מוסר שזה ג"כ תלמוד גדול שמביא לידי מעשה לשמה, שזה העיקר לעסוק בתורה לשמה, להיות להקב"ה נחת רוח בעולמו, ובבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהמה לנו למקדש מעט, והנה רז"ל אמרו אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה, והוא מידי דצריך טעמא למה זה תחלה ומצינו עבירות חמורות כריתות וכופר בעיקר, ולמה יהי' תחלת דינו על דברי תורה

והנה זה ידוע ומפורסם בכל ספרי המוסר שבכל עבירה ועבירה שאדם חוטא בורא משחית ומחבל וקליפה, וכל עוד שמוסיף חטאים הקליפות מתרבות, וכל עוד שהקליפות מתרבות דוחק רגלי השכינה בעולם הזה, כי נעשה המקום דחוק, והמסכה צרה כהתכנס, ועל זה נאמר סבבוני בכחש אפרים, שכביכול בכחשם ובמעלם דהיינו המשחיתים שבראו בזה המה סבבו השכינה, וצר לה המקום ואין להקב"ה עתה רק ד' אמות של הלכה, ואם האדם. אינו עוסק בתורה, אין לשכינה מקום מנוח, וניתוסף לה צער גלותה בחוץ לארץ, מחמת דוחק מרוב הקליפות, וכל עוד שמוסיף האדם לחטוא המקום דחוק ביותר, ויותר נחוץ ד' אמות של הלכה, להמציא מקום מנוח להשכינה, נמצא שבכל עבירה שהוא עושה מתגדל יותר ע"י ביטול תורה, לכך תחלת דינו של אדם על דברי תורה שזה היותר נחוץ לשכינה, וכמה פעמים הוכחתי את הבעלי בתים על גודל עון ביטול תורה, שיש כמה וכמה בעלי בתים שממש בכל השנה לא הביטו בשום ספר כלל, וכאלו אין לו חלק כלל בתורת משה, וכאלו לא עמדו רגליו ורגלי אבותיו על הר סיני, והנה אנו רואים שכל אחד רוצה להרחיב ולהרבות גבולו בביתו בל יהי' המקום דחוק לו בשום דבר, ויוסיף הון להוציא על זה, ואיך ולמה לא יתן ג"כ מעט מקום לשכינה לעסוק לפרקים בדברי תורה, לעשות ד' אמות לשכינה כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ובפרט אם היה זה עצם כוונתו בשבתו ללמוד שהוא לומד מטעם זה, כדי להמציא מקום מנוח לשכינה הי' שכרו רב והרבה מאוד. ואם קטון הדבר בעיניו דבר גדול הוא בעיני הקב"ה. משל למלך גדול שהי' שוכן בהיכלו היכל המלך, על רצפת בהט ושש ומטות זהב וכסף, כפי הראוי למלך גדול כמוהו, פעם אחת יצא מהיכלו, כי ראה בנו תועה בדרך והוא הולך אחריו להשגיח עליו שלא ימיתוהו חייתו יער עד שנמשך הדבר שהמלך יצא ונתרחק ממדינתו, ובא למקום שאין מכירים אותו ואין מאסף אותו הביתה, ובחוץ וברחובות ילין פעם ושתים, הלא אם אחד יכירהו ויזמינהו לביתו אף שביתו קטן מאוד ואינו מגיע לערך דירת עצים וארות סוסים של היכל מלך, מ"מ עתה לשעתו יש להמלך נחת רוח מזה המקום קטן יותר ממה שהי' לו במדינתו מכל היכליו וארמנותיו, כן הנמשל מהמלך הזה ממ"ה הקב"ה שהי' שוכן בהיכלו במקדש בירושלים ובכל מקום שגלו ישראל גלתה השכינה עמהם. עד שנתרחקה השכינה מאוד. ואין אדם נותן לב לקדש מקום לשכינה. ובעו"ה כל עיר על תלה בנויה ועיר האלהים מושפלת עד שאול תחתיה. הלא מי שמקדש בלמודו מקום לשכינה שם תמצא מנוח רב ועצום. ואם המקום דחוק וקטן אין להקדש אלא מקומו ושעתו, ועתה שימו על לב איך בידכם הדבר להזמין השכינה אצלכם,