דרושי הצל"ח יג

יבוא אל תוך המחנה, עד אשר לא תחשך השמש, דרשו בשלהי מסכת שבת על יום המיתה, שאז חשך שמשו וביאת אורו של אדם והנה אם האדם זכה נתקיים ובא השמש וטהר טהר גברא, וראוי כל אדם לראות שימות זכאי. והנה בשעת מיתתו של אדם, אם לא איבד זמנו בבטלה ובדברי שחוק והיתול, רק כלו שנותיו בתורה ובמעשים טובים, מתאספים הימים ויש להם מציאות, וכל המלאכים שנבראו ממעשיו הטובים, כלם מתאספים ובאים לקבל הנשמה בצאתה מן הגוף, והיא מוצאת מחנה שלימה לשמרה, ולהביאה אל מקום מנוחתה, והיא מחנה אלהים, אבל הרשעים חייהם אינם חיים ואין לימים שלהם שום מציאות, ועליהם נאמר ימי קלו מני ארג כי אין להם שום משקל משום זכות, ואדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו. ולא עוד אלא אפילו מיעוט מצות ומעשים טובים שעשה, אין להם מבוא בקדושה, כי רובם שלט בהם הקליפה, וכל תפלותיו מלאו מחשבת חוץ, ושאר מצות להתגאות, ושאר פניות, ולכן לא ימצא מאומה, וכאשר תצא הנשמה מהגוף אין לה מנהל והיא משועממת, ובין כך באים מלאכי חבלה ומקלעים אותה בכף הקלע, ולכן מזהיר הכתוב והיה לפנות ערב וזה זמנו בכל יום, שמא למחר ימות ירחץ במים, שיבכה ויעשה תשובה, ואז כבוא השמש יבוא אל תוך המחנה, כי על ידי הבכי והתשובה יוציא יקר מזולל, כל מעשיו אשר נפלו בקליפה יתקדשו בקדושה, וימצא מחנה אותיות מנחה

(כד) עוד נלענ"ד לתרץ מה שהקשיתי, דבגמרא משמע שזה אחד מי"ג מדות הרחמים לקבל תשובת שבים, וכמו שדרשו רז"ל ה' ה' קודם שיחטא, ולאחר שיחטא ויעשה תשובה. ובמדרש משמע שב"ד של מעלה התירו להקב"ה השבועה, על ידי תשובה שעשה יכני'. ונראה לענ"ד דתשובה מאהבה שהיא תשובה מעולה, גם לפי מדת הדין מהני. אבל תשובה מיראה צריך למדת הרחמים, וטעמא אמינא שע"י תשובה מאהבה זדונות נעשים זכיות, וא"כ קטיגור נעשה סניגור, ונהפוך מדת הדין לרחמים. אבל תשובה מיראה זדונות נעשו שגגות, ומצד מדת הדין הנפש החוטאת היא תמות, והחוטאת היא שוגג, וצריך מדת הרחמים לקבלו. ולכן השוגג מתכפר על ידי קרבן, ובכל הקרבנות לא נזכר אלהים רק שם הוי"ה, כי מצד מדת הדין לא יועיל קרבן

(כח) ובזה נראה לענ"ד קישור ההפטורות ז' דנחמתא שסימנם נועארקש והלבוש גם כן נתן להם קשור וחבור עי' עליו והנה בהפטורת שבת נחמו שאמר נחמו נחמו עמי, והלשון קשה שהוה ליה למימר התנחמו, ואז משמע שהם יתנחמו אבל נחמו משמע שהם ינחמו אחרים. ולכן דרשו רז"ל שקאי על הנביאים ששלחם הקב"ה לנחם את ישראל. ולפי זה הוה ליה למימר נחמו את עמי. ובפסיקתא דרשו שהקב"ה ביקש את ישראל נחמו אותי, משל לאב שמתו בניו, ולרועה שמתו צאנו, מי צריך להתנחם כי אם האב והרועה וגם בזה עיקר חסר, שהרי לא נזכר למי ינחמו. ואפשר שלכן המשיל בפסיקתא לאב וכו', למי צריך להתנחם אמר סתם נחמו, , שאין צריך לפרש דודאי היינו לנחם. אבל די לאבל שיעמוד באבלו. ונראה שזה היא הערה שהעיר הקב"ה את ישראל על התשובה, שזה שורש כל התנחומין. והנה עיקר התשובה היא החרטה להתחרט, וזה עיקר פרי הוידוי והבכי, וכל עניני התשובה והסיגופים והתעניתים, וכל מכשירי מצוה כדין שיתחרט בלב שלם

וזה כוונת הפסוק נחמו נחמו לשון וינחם שיתחרטו על מעשיהם, וישובו בתשובה יאמר אלהיכם, והנה יאמר ה' אין כתיב כאן, רק יאמר אלהיכם דהיינו מדת הדין, דמשמע שיקבל תשובה גם מצד מדה"ד

(כו) וע"ז משיבה משובה ישראל, ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני, ודרשו בפסיקתא אותן ב' מדות שכחוני, והדבר יפלא דכאן אין כתיב ב' שמות הוי' רק אחד בכנוי, ונראה שזה השיבה ציון ה' עזבני, שכבר אני נעזב ממדת הרחמים, שהרי כבר הלכתי בגלות נתונה בשבי', ואדני כלומר מדת הדין שכחני, אותן שתי מדות ליתנייהו רק בשם הוי' ב"ה, וא"כ מה יועיל תשובתי, עני' סוערה לא נחמה בזה, ואז משיבה הקב"ה אנכי אנכי הוא מנחמכם, ואתן לכם עצה שיועיל תשובה מיראה, ותיראי מאנוש ימות בן אדם חציר ינתן, פירוש מי מצוה אותך לעשות תשובה מיראה מאנוש ימות מאימת מיתה ושאר עונשין, ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ. רב ושליט עקרא דכל עלמין, זה שים על לבך ועשה תשובה מאהבה ושפיר מועיל אף לפי מדת הדין

רני עקרה לא ילדה ורז"ל אמרו דלא ילדה בנים לגיהנם, הנה בכל עון ופשע נברא משחית ומחבל וזה עצמו מיסרו. בגיהנם ומה שבורא מחבלים בפשעיו בנים משחיתים המה לו, ומתקריין בני גיהנם כי שם יתקיים על ידם תיסרך רעתך, , ועונש עבירה עבירה

(כו) והנה בשלהי יומא (ד' פ"ו ע"א) ר' חמא בר חנינ' רמי כתיב שובו בנים שובבים, דמעיקרא שובבים אתם, וכתיב ארפא משובתיכם, דמשמע מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא, לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה, פרש"י מאהבה נעקר עונו מתחלתו, כאלו מעולם לא חטא, וא"כ זה כונת רני עקרה, כיון שיעשו תשובה מאהבה רני עקרה לא ילדה, שלא ילדה בנים לגיהנם מעולם, כיון שמעולם לא חטאה שנעקר מתחלתו, קומי אורי וגו', הנה על תשובה מיראה הזדונות נעשים שגגות, ואכתי יש מקום לבע"ד לקטרג, אך הקב"ה מקבל תשובה מיראה ברחמים, וצריך להסתירו מפני מדה"ד, ואי אפשר לבע"ת פחותה זו לקום בקומה זקופה, וצריך תמיד להסתתר מפני מדה"ד, אבל עתה שתשוב מאהבה, וזדונות נעשו זכיות, קומי שתקום בקומה זקופה בלי פחד, גם אורי שאותה עבירה תאיר באור נפלא, שהרי נהפך לזכיות, כי בא אורך וכבוד ה' עליך כאור זרח, הנה דייק בלשון, שלא אמר כאור יזרח לשון עתיד, כי אם זרח למפרע, כי ע"י התשובה נהפך למפרע לזכות, שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי, כי הלבישני בגדי ישע ומעיל צדקה יעטני, הנה בכל מעשה אשר יעשה האדם עושה לבוש לנשמתו, אם טוב אם רע, שע"י העבירות נעשים לבושים צואים, וע"י זכיות ילבוש מחלצות ובגדי ישע

(כח) ואמר הנביא שוש אשיש וכו', כי ע"י התשובה לא זו בלבד כי הסירו ממני הבגדים הצואים, גם זו כי הלבישני בגדי ישע, כי אותן עבירות עצמן זדונות נעשו זכיות בגדי חופש, ומעיל צדקה יעטני, והנה כפל הדברים בגדי ישע ומעיל צדקה הנה הפרש בין שאר המלבושים למעיל, כי שאר המלבושים כל מלבוש מכסה אבר מיוחד, בתי ידים את הידים, ואנפילאות הרגלים וכתונת לגוף, וכן כלם, אבל מעיל הוא עוטה כל הגוף, ואיבריו ונקרא גלימא שנעשה כגולם, והנמשל מכל מצוה נעשה בגד להנשמה, והיינו לאותו אבר שבו פעל המצוה, אבל ע"י מצות הצדקה, הנה מחי' נפש המקבל קומה שלמה, כאלו קיים עולם מלא, נעשה ממנו מעיל להנשמה, והיא עוטה כל גופא, ולכן דניאל יהיב עוטה לנבוכדנצר, וחטאך בצדקה פרוק, וקשה מדוע דוקא בצדקה, אלא שזה הרשע היה מנוול ברשע, ובכל אבריו הרבה לפשוע, ואם הי' נותן לו עצה על מצוה אחרת, לא היתה אותה מצוה עומדת כי אם להגן על אותו אבר, ולכן נתן לו עצה ליתן צדקה, שכשר לכל גופו. ולכן סגולה גדולה לבע"ת להרבות בצדקה, והנה יש גדולי ישראל הסובלים דוחק, ואשרי משכיל אל דל כתיב, ומה מאד היה ראוי להתחבר חבורות קצינים, כל אחד יפריש סך מסוים, להיות קרן קיימת, והפירות יתנו לגדולי ישראל, וישבו בבה"מ מיוחד לשמם על התורה ועל העבודה

(כט) והנה העולם עומד בהבל פיהם של תינוקות, ומצוה רבה שיש בכאן בה"מ של תינוקות, אשר בלי ספק אצלי שכל מה שעבר על קהלתנו, ובכל אלה בעזה"י אנו קימין, ולא נתפרדה חבילתינו, ונתקיים בנו אתם נצבים היום, כיום שהוא מאפיל ומאיר