דרושי הצל"ח קכג

האחרים ואתם תהיו נקיים מן הדין, דלפני ג"ד באתן לך עכ"פ יכול לחזור בו

או נימא דכוונת תשובתו ע"ד זה, גם עתה כדבריכם שאע"פ שדבריכם עתה קודם שחפשנו מ"מ כן הוא כבר הוא מן הדין להיות כדבריכם, לפי שאז אח"כ ימצא הוברר הדבר למפרע, שכולכם ידעתם בדבר והיה ג"ד ממש, אבל אני אעשה לפנים משורת הדין וכמו שפירש"י, ובבוא השבטים העירה לפני יוסף אמרו מה נאמר וגו' האלקים מצא עון עבדיך, שעון כולנו הוא, והננו עבדים וגו', וא"כ עתה שכבר מצא אלקים עון עבדיך הוה ג"ד ממש ואפי' באתן לך אינם יכולים לחזור, אמנם עתה תתהפך כחומר חותם, מחוב לזכות ומזכות לחוב, שאם שורת הדין לחוב לפי שכולם נתפסים א"כ כבר נתחייבו למפרע לעבדים מג"ד הראשון, וכבר השיב שלוחו של יוסף שיהיו נקיים, והוה מחול לך לאחר ג"ד, ובודאי אינו יכול לחזור בו והמה נקיים, אבל אם שורת הדין לזכות, וא"כ מתחלה לא נתחייבו כלם לעבדים, רק האיש אשר נמצא בידו, ואם כן תשובת האיש ואתם תהיו נקיים, לא היה דרך מחול לך רק מן הדין שהמה יכולים לחזור בהם קודם ג"ד, וא"כ עתה שפסקו דינם והודו שעון כולם הוא, ממילא כלם נתפסים, ומעולם לא מחל להם, ועל זה השיב יוסף חלילה לי מעשות זאת, לי דייקא, שאם מה שאתם אומרים על עצמיכם הוה אתן לך, ק"ו מה שפסק שלוחי שהוא כמותי ממש, ששלוחו של אדם כמותו, שכבר פסק שאתם תהיו נקיים דהוה מחול לך לאחר ג"ד, מקיים דינא, ואיני יכול לחזור בי, אלא הא ששלוחו של אדם כמותו הוא בישראל, אבל לא בכותי וכיון שראה יהודה שהוא מתנהג בדיני ישראל, שפיר טען בנימוסין שלנו כתיב, אם אין לו ונמכר, וזה יש לו ואסור לו למכור עצמו, כי לי בני ישראל עבדים וכו'

ולפי דעת המדרש, שאמר חלילה לי לחשוד אתכם, נוכל לומר על דרך אחר, מדקאמר חלילה לי דייקא, מכלל שהוא עושה בזה לפנים משורת הדין, ואתמהה הלוא כבר קם דינו של שלוחו, ולכן קאמר חלילה לי לחשוד אתכם וכו', וא"כ שאין אני חושד אתכם א"כ מה שאמר שלוחי, ואתם תהיו נקיים, לא מצד מחילה אמר, רק מן הדין, כי יכולים אתם לחזור בכם, כי מאחר שלא ידעתם מגניבת בנימין, הוה אתן לך קודם ג"ד, ויכולים אתם לחזור בכם, וכיון שעתה אמרתם אלקים מצא עון עבדיך, ואתם מודים שידעתם זה, א"כ קם דינא שפסקתם אנפשיכם, להיות לעבדים, אלא שחלילה לי שלא לעשות לפנים משורת הדין ודו"ק: עוד בענין הנ"ל

בפרשה הנ"ל בענין הגביע יש להתפלא על ויכוחי יהודה, שבתחלה השבטים בעצמם חרצו הדין, אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, , וגם אנחנו נהי' לאדוני לעבדים, ולבסוף כאשר באו לפני יוסף אמר יהודה מה נאמר וגו', הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו, ולמה מתחלה פסקו דינו של הנמצא בידו למיתה, ולבסוף רק לעבודת עבד ולא למיתה, ואם לפי שכבר שמעו מהאיש אשר על בית יוסף שאמר אשר ימצא הגביע בידו יהיה לי עבד וגו', א"כ שקם דינו של האיש, הרי הקל גם בדיניהם שאמר ואתם תהיו נקיים, ולמה אמר יהודה הננו עבדים גם אנחנו וגו', גם מה שאמר יהודה מה נאמר וגו', ודרז"ל מה נאמר בכסף ראשון, ומה נדבר בכסף שני, מה לו להזכיר עונות הראשונות, ודי בצרות של עכשיו צרת הגביע, ועוד כאשר באו לפני יוסף יהודה בעצמו חרץ משפטם להיותם כלם לעבדים, וכאשר התחסד יוסף ואמר חלילה וגו' ואתם עלו לשלום וגו', התחיל יהודה לטעון בנימוסין שלנו כתיב אם אין לו, ומתחלה מה קסבר, ועוד דבר זה עצמו תמוה מה איכפת ליה ליוסף בנימוסין שלהם, והם החזיקוהו לאיש מצרי ובדין ב"נ דן וב"נ נהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להשבון

ונראה שדבר גדול דבר יהודה, ובמה שרצה לחייב כלם חוב זה זכות הוא להם, והנה בשלהי מס' ע"ז דף ע"א ע"ב, א"ל רבינא לרב אשי, ת"ש דאמר ר' חייא ב"א אמר ר"י ב"נ נהרג על פחות מש"פ, ואי אמרת משיכה במצרי אינו קונה, ומפני מה נהרג משום צערא דישראל, ומאי לא ניתן להשבון שאינו בתורת השבון אי הכי אימא סיפא בא חבירו ונטלה ממנו, נהרג עליו, בשלמא רישא משום צערא דישראל, אלא סיפא מאי עביד, אלא ש"מ משיכה במצרי קונה ש"מ, ולדידי יפלא, היכי הוה ס"ד דנהרג משום דצערא דישראל, דהא ודאי דנהרג היינו בב"ד דבמיתה בידי שמים לא שייך נהרג, והרי אין לך מצער לישראל יותר ממצרי שהכה לישראל או שחבלו, ואעפ"כ מם דאמרינן בסנהדרין, כותי שהכה את ישראל הי' חייב מיתה, לאו היינו מיתת ב"ד כי אם מיתה בידי שמים, וכמפורש ברמב"ם פ"י מה' מלכים הלכה ו' וז"ל, וכותי שהכה את ישראל אפילו חבל בו כל שהוא, אע"פ שהוא היה חייב מיתה אינו נהרג עכ"ל, ואם כן היכי מחייבן בגזל שיהרג משום דצערא לישראל, לכך נלע"ד פירושא דהך סוגיא, דודאי עכומ"ז אינו נהרג כי אם על הממון, ולא על הצער, אלא כיון דצערא לישראל דינו כמו שהכה לישראל, וכבר נתחייב מיתה בידי שמים, ולמ"ד בכתובות דמיתה בידי שמים פוטר מן התשלומין, כבר קנאו אף שהוא בעין, לרב דאמר בסנהדרין דף ע"ב ע"א דבא במחתרת אפילו נטל כלים ולא שבר קנינהו בדמי, וא"כ כיון שקנינהו הכותי כבר נתרבה ממונו, ואהנו מעשיו ושוב חייב מיתה על הגזל, ולכך הי' נהרג ומאי שמקשה ומאי לא ניתן להשבון היינו שעכ"פ חייב להשיב לצאת ידי שמים, וכמו"ש התוס' שם בסנהדרין בד"ה לא קבלינהו, ומשני שאינו בתורת השבון, דתורת השבון היינו שהב"ד כופין ע"ז, דכתיב והשיב את הגזילה, אבל זה אינו בתורה זו

ומה שמקשה א"ה אימא סיפא, והנה לפירש"י ותוס' ניחא, אבל לדידי כיון דכבר קנאה הראשון בדמי, שפיר נהרג השני משום דצערי' לראשון, דמה דאמרינן דצערי' לישראל לאו דוקא, דהרי גם מצרי ממצרי אינו קונה במשיכה, וכדמוכח מריש הסוגיא דמייתי ראי' דכותי קונה במשיכה, תדע דהני פרסאי שדרי פרדשנא להדדי, ולא הדרי בהו, רב אשי אמר לעולם אין קונה, והא דלא הדרי רמות רוחא הוא, הרי דלמ"ד אינו קונה אף כותי מכותי אינו קונה, וב"נ חייב על הגזל היינו אפילו גזל מחבירו, וא"כ כל עקר חיובו משום דצערי' הוא ומאי מקשה הגמ' מאי קעביד

אמנם נלע"ד משום דהיוצא ליהרג אם חבלו בו פטורין, משום דגברא קטילא הוא, ועיין בפ"ק דערכין דף ו' ע"ב, וא"כ כיון שהראשון נהרג שוב אין השני חייב על צערו, שהרי אפי' להרגו רשאי, אפילו שלא ע"פ ב"ד שהוא עצמו ידונו דמצרי נהרג בע"א ובדיין א', וא"כ כיון שאין השני חייב משום דצערי', וא"כ ממילא לא קנאו כלל ולא מידי קעביד

והנה לרשב"ל ולרב אשי באמת כותי אינו קונה במשיכה ע"ש בריש הסוגיא בתוס' בד"ה רב אשי וכו', ואם כן לדידהו באמת עקר הריגת ב"נ על הגזל הוא משום דצערי', ונתחייב מיתה בידי שמים, וקנאו בדמים שוב נתחייב הריגה בידי אדם על הגזל, ולפי זה היכא דגזל ולא ידע חבירו מהגזלה כלל עד שהושב לו ואז לא נצטער כלל אינו חייב שהרי לא נצטער כלל, וכן אם יד הנגזל תקיפא ובידו להוציא הגזילה מזה בכל עת שירצה, וג"כ אינו מצטער כלל ואין הגזלן נהרג, והנה ביוסף נאמר וישתו וישכרו עמו, והמצרים היו יושבים לבדם, וא"כ לא היה שם זולתם, וא"כ בודאי אם נגנב הגביע, לא היה יוסף מסתפק שא' מהם לקחו, אלא שהיה מסופק מי מהם, וכיון שהדין אצלם שעשרה שותפים בגנבה כלם חייבים ואלו עשירים הם, ויוסף הוא אדוני הארץ וידו תקיפה, א"כ לא נצטער יוסף, אלא דהיא גופא קשיא מדוע יתפסו כלם, ואף שמסתמא יודעים זה בזה ובעצה אחת היו, מ"מ אין שליח לד"ע, ועקר החיוב על מי שגנבו, אלא שבצד א' משני הצדדין יש לחייב