דרושי הצל"ח קכב

גם אחר זמן, לדעת גדולי האחרונים הובא דבריהם בפרשת דרכים דרך הערבה [ועיין במהרי"ק שורש ס"ג] ואולי זהו כוונת הקב"ה שצפה מראשית אחרית שסופם לעבוד ע"ז ורצה שגם הברית שיכרות עמהם בערבות מואב יהיה נחשב לאונס, ולא יהיה עונשם גדול, אלא דקשיא הרי יפסידו הצדיקים שלא יהיו נחשבים מצווים ועושים, וצ"ל דמי שאינו מצווה גדול, ובזה ניחא כוונת רב יוסף דאמר אי לא האי יומא דקגרים כמה יוסף וכו', דע"י האי יומא ששי בסיון שאנו אומרים זמן מתן תורתנו מוכח דגם בערבות מואב היתה המודעא קיימת, וזה היה כוונת הקב"ה מתחלה, וא"כ מוכח דאינו מצווה גדול ורב יוסף מאור עינים הוה ודו"ק

אלא דלמ"ד תורה חתומה נתנה, והדבר צריך טעם הרי דברים שבכתב אסור בע"פ, ולמה לא כתבו כל ארבעים שנה, ואמרתי הטעם לפי שעדיין היה קבלת התורה רפוי בידם מחמת אונס, ולכן לא רצה הקב"ה לכתוב, משא"כ בסוף מ' שנה כרתו ברית ונתקיימה בידם ואז ניתנה לכתוב, אבל לפי מ"ש שגם לבסוף האונס קיים, א"כ מה נשתנה עתה שנתנה לכתוב, ואמרתי לפי זה באמת רבנן סברי תורה מגולה נתנה

ולכאורה יש להוכיח דתורה חתומה נתנה מדכתב בפרשת עמלק כתוב זאת, ומה הוצרך לומר כתוב זאת, הלא כל פרשה נכתבה אלא ודאי שרק זו נכתבה, אבל יתר התורה חתומה נתנה, אבל אי אמרינן כתוב זאת מ"ש כאן ובמשנה תורה, א"כ אתי שפיר שחידש לו שיכתוב גם במשנה תורה, והנה נחלקו בזה במגלה ואיכא למ"ד כתוב זאת מ"ש כאן זכרון מ"ש במשנה תורה, הרי שכלל תורה ומשנה תורה בשתים וא"כ אוריין רביעאי הוא תורה ומשנה תורה נביאים וכתובים, אבל למ"ד כתוב זאת מ"ש כאן ובמשנה תורה א"כ באמת תורה ומשנה תורה נכללו יחד, ואוריין תליתאי הוא, ובזה אתי שפיר דרש האי גלילאה דאוריין תליתאי הוא כרבנן

והנה באמת קי"ל כר' יוחנן דתורה חתומה נתנה, ולפי מה שהוכחנו בקבלת התורה בששי בסיון, א"כ גם בסוף האונס קיים, א"כ הקושיא במקומה למה לא כתבו תכף כל פרשה, אך צריך לומר לפי שאין כותבין מגלה להתלמד, ומעתה אי אפשר לומר ועתה כתבו לכם השירה קאי על שירת האזינו, שהרי אין כותבין מגלה וצריך לומר דקאי על כל התורה שמ"ע לכתוב ס"ת, ועיין ברמב"ם ריש פ"ז מהל' ס"ת ומעתה מנהג ישראל תורה ליתן ס"ת ביו"ט ראשון של שבועות

ומעתה הטעם למנהג שקורין רות יחוסו של דוד בעצרת, דהנה כבר הוכחנו מדניתנה תורה בו' בסיון, מוכח שאונס המודעה היה קיים גם בערבות מואב, והיינו שגם ברית הזה היה מחמת פחד, וכל זה אם לא סירבו במדבר וקיבלו כל מה שצוה הקב"ה, אבל אם סרבו במצוה אחת וראו שעכ"פ לא כפה עליהם הר כגיגית א"כ מה שכרתו ברית לבסוף שוב לא היה אונס

והנה במה שאמרו לא נתכהן פנחס, כתבו התו' אע"פ שהקב"ה צוה אחר מעשה זמרי ברית כהונת עולם, שמא לא נתרצו ישראל, אבל לפי מה שכתבנו שלא סירבו בשום דבר, אם כן כבר נתכהן קודם מלחמת מדין, ומדנאמר אז החיו לכם, א"כ כהן מותר בגיורת, ושפיר דרשינן עמוני ולא עמונית, אף דחד קרא אתי לקהל כהנים, וזהו ענין יחוסו של דוד בעצרת, והרי"ף פסק דכותבין מגלה להתלמד והרא"ש ביאר טעמו: דרוש לפ' מקץ בפרשה מקץ, אשר ימצא הגביע בידו מעבדיך ומת, וגם אנחנו נהי' לאדוני לעבדים, ויאמר גם עתה כו', ויאמר יהודה מה נאמר וגו', אלקים מצא עון עבדיך הננו עבדים וגו' ויגש אליו יהודה וגו', וטענת יהודה היה בנימוסין שלנו כתיב אם אין לו ונמכר בגנבתו וזה יש לו

הדקדוקים רבו, מה זה גם עתה כדבריכם וגו', ומה חסר באמרו כדבריכם כן הוא, כי אם כן הוא שורת הדין, מה חילוק בין עתה לזמן אחר, גם כיון שכבר פטרם האיש, וחרץ משפטם שהמה נקיים, למה שוב חרץ יהודה בפני יוסף משפט שכלם יהיו עבדים, הכי ס"ד שיוסף יהיה גרוע מאשר על ביתו, ותשובת יוסף חלילה לי וגו', ממ"נ אם סובר יוסף שאין שורת הדין להחזיק כלם לעבדים, א"כ חלילה לשום שופט לעוות משפט אדם בריבו, ומה זה חלילה לי, וסתם הוה ליה למימר חלילה מעשות זאת, ואם שורת הדין שכלם חייבים, רק שהוא מתחסד, א"כ איך שייך חלילה, ואטו מי שאינו מוותר ואוחז במשפט ידו, יאמרו לו חלילה לך, ודי באמרו כמו שאמר האיש אשר על ביתו, האיש אשר נמצא הגביע בידו יהי' לי עבד, ואתם עלו לשלום

ורש"י פירש גם עתה כדבריכם וגו' אף זו מן הדין, אמת כדבריכם כן הוא שכלכם חייבין בדבר, עשרה שנמצאת גנבה מהם כלם נתפסים, והרמב"ן תפס עליו דא"כ למה אמר יוסף חלילה לי וכו', ועוד קצת מדקדוקים הנ"ל, והמזרחי הביא בשם המדרש חלילה לי מלחשוד אתכם וכו', וגם בזה נשאר קושיתי הנ"ל, ממ"נ אם הדין שכלם נתפסים, וא"כ שורת הדין לחשוד אותם, ואם זה בסתם בני אדם, אבל הם שהשיבו הכסף תעיד על אמונתם, א"כ למה אמר חלילה לי, הא חלילה לשום אדם לחשוד בכשרים: והנה במס' סנהדרין דף ק"ד, נחלקו ר"מ וחכמים, באומר נאמן עלי אבא וכו', או דור לי בחיי ראשך, אם יכול לחזור בו או לא, ובגמ' כמה שיטות, אם באתן לך מחלוקת או במחול לך, ואם לפני ג"ד או לאחר ג"ד, ועכ"פ לכל הסוגיות ר"מ וחכמים הלכה כחכמים, ובמחול לך לאחר ג"ד אינו יכול לחזור בו, משא"כ באתן לך אפילו לאחר ג"ד, לשמואל לכ"ע יכול לחזור, שהרי אמר שמואל מחלוקת במחול, אבל באתן לד"ה יכול לחזור, וכמו כן במחול לפני ג"ד, אם נימא דמתניתין מיירי לאחר ג"ד, יכול לחזור לפני ג"ד אפי' במחול לך, וכן פסק הרא"ש, וכן מבואר בש"ע סי' ק"ב

והנה השבטים חתכו וגמרו בעצמם דינם, אשר ימצא אתו ומת, והשאר יהיו לעבדים, והוה אחר ג"ד, אמנם ג"ד זה הוי כלפני ג"ד, שהרי עדיין לא נגמר הדין, עד יחפשו אם ימצא הגביע, כי אולי אין הגביע בידם כלל, ולא עדיף זה מאסמכתא דלא קניא, אמנם נגד הגנב עצמו דידע בנפשו שהגביע באמתחתו, הוא הוה ג"ד ממש, ואין כאן שום אסמכתא, אבל נגד האחרים הוה אסמכתא, וג"ד זה עדיין לא נגמר אצלם, עד יחופש וימצא, וכל זמן שלא חיפשו הוה קודם ג"ד, וכל זה אם נימא עשרה שנמצא גנבה וכו', כלם נתפסים מן הדין, לפי שכלם ידעו בדבר אם כן אם אחר החיפוש ימצא ביד אחד מהם, הוברר למפרע שכלם ידעו בדבר, ומה דפסקו אנפשייהו להיות לעבדים, הוה ג"ד ממש שהרי לפניהם גלוי: ומעתה יש לפנינו שני דרכים בתשובת האיש שהשיב, גם עתה וגו', או שכונתו גם עתה לשון רבותא, אפילו עתה שעדיין לא חפשנו, ונוכל לומר דלא נחשב ג"ד ממש, עכ"פ כדבריכם כן הוא, שהאיש אשר ימצא הגביע בידו יהיה לי עבד, שהרי עכ"פ איהו ידע בנפשו, ונגדו הוה אחר ג"ד שאינו יכול לחזור בו, ואף במה דפסיק אנפשי' מיתה, זה אין בידו לחייב עצמו, אם אינו חייב מיתה מן הדין, מכל מקום עבדות נשאר עליו מק"ו שפסק על