דרושי הצל"ח קכד

השאר, אם מצד שעקר חיוב ב"נ הוא על שציער, ובצער כלם שוים שכלם ציערוהו, דהרי משיכה בעכו"ם ליתא, וגם זה שגנבו הוא חיובו מצד הצער, וגם אלו שידעו ולא גילו הדבר ציערוהו

ועוד יש לחייב מצד שכתב הרמב"ם, שנתחייבו כל בעלי שכם משום שמצווים על הדינין ולא דנו, ואזהרתו זו מיתתו, אלא שהרמב"ן נחלק עליו וסובר, שבמ"ע לא אמרינן אזהרתו זו מיתתו, והנה לטעם הראשון זה שגנב היה חייב מיתה בב"ד, אבל האחרים אינם חייבים רק מיתה בידי שמים, דלא גרע ממצרי שהכה לישראל, אבל לטעם השני לדעת הרמב"ם חייבים מיתה בידי אדם, כמו שדנו בעיר שכם והרגו כל בעלי שכם, אלא דאכתי יש מקום להציל דמנ"ל ליוסף שכלם חייבים, דלמא באמת רצו לדונו ועמדו למנין וקצתם לא הסכימו, וא"כ מנא ידע הי מינייהו בר חיובא, אלא דאחד עשר היו צא מהם בנימין שבידו נמצא, ונשארו עשרה ואם היו חמשה מחייבים, א"כ עמדו למנין והיה מחצה על מחצה, וגם אלו המחייבים חייבים שהיה להם להוסיף דיינים ממצרים, אלא שאולי היו רוב מזכין, ואז בטלו המחייבים במיעוטם, שאף שב"נ נידן בא', מ"מ אם הם רבים ודאי שבטלו המיעוט במיעוטם, וכמו בישראל שנידון בכ"ג, ואם המה ע"י מה שהוסיפו דיינין עד חמשים ויותר עד ע"א, אף שכ"ג מחייבים בטלו במיעוטם, וא"כ יש מקום לזכות קצת מהשבטים שלא עברו על הדינין דהיינו אלו שחייבוהו, אלא שעכ"פ אלו שהיו מזכים עיוותו הדין, והמה חייבים מיתה, ואין אנו יודעים מי מהם, והוה כמו שנתערבו חייבי מיתה בשאר העם, והיה לנו למיזל בתר רובא, אלא דבעלי חיים חשיבי, ואם ימותו קצתן מאליהם שוב הנשארים חייבין מיתה וכזה נלענ"ד דעת הרמב"ם שפסק בפ"ד מה' רוצח הלכה ז' שאוסרים את כלם, והב"מ נתקשה ודבריו דחוקים, ולדידן ניחא שאוסרים אותן עד שימות אחד מהם וידונו השאר, כאשר יבואר אח"כ בפילפול

וכשהם במאסר ממילא המה עבדים בנימוסי מצריים, כדכתיב ואת כל אשר הם עושים וכו' וזה הוא הפסק של השבטים באיש אשר ימצא בידו ומת, וגם אנחנו נהיה לעבדים ובחכמה דברו שע"י זה שכלם נתפסים, והרי המה שוים לעבדים כמו הגביע, וממילא לא היה ליוסף צער כלל, ועי"ז כלם פטורים, והאיש אשר על בית יוסף השיב, האיש אשר ימצא יהיה עבד ואתם תהיו נקיים, דהוא פוסק כרבא באלו נערות דמיתה בידי שמים אינו פוטר מתשלומין, ולא קנאו בדמי, ולא נתחייב מיתה בידי אדם, ולא היה לכם לדונו, וממילא כיון שהם פטורים היה למפרע צער ליוסף, ונתחייב בנימין, ויהודה כאשר בא לפני יוסף, כבר קבל דין זה שמיתה בידי שמים אינו פוטר מתשלומין, אמנם כיון שאתה רוצה לתפוס בנימין לעבד, כיון שנתחייב מיתה בידי שמים סובר שדינו כמי שאינו מתנהג כשורה שרשאי להשתעבד בו, , א"כ הננו לעבדים גם אנחנו, שהרי בצער כלם שוין, וכלם חייבין מיתה בידי שמים וממילא לא היה לך צער כלל, וזה שדבר מה נאמר בכסף ראשון, שהם דנו ק"ו הן כסף וגו', ועכשיו שנמצא הגביע בידם, קם ק"ו להיפך, אם גביע גנבו איך ישיבו כסף, אלא ודאי שהכסף גנוב אתם, ומחמת יראה החזירוהו, וא"כ למה אין אתה דן אותנו על הכסף, אלא כיון שלא ידעת מזה לא היה לך צער, ועקר החיוב על הצער, א"כ גם עתה לא היה לך צער, והשיב יוסף חלילה וגו', שאין אני דן בדיני ב"נ רק בדין ישראל, שהגנב נמכר בגניבתו, והשיב יהודה א"כ בנימוסין שלנו כתיב אם אין לו וק"ל: