דרושי הצל"ח קכא

כבר שקדשנו ולכן אומר על כוס שני שבהילו יצאנו, כתא נטהרנו לגמרי ובמה שבארנו, שמה שמררו את חיי אבותינו הי' מרירת הנפש שהחטיאו אותנו ובודאי שגם מררו את הגוף בעבודה קשה, בחומר ובלבנים הגשמי כפשט של מקרא, והי' המרירות כפל' ולכן קאמר המקרא ומצות על מרורים יאכלהו, מרורים דייקא, שני מיני מרור לגוף ולנפש

והנה במרירות הגוף כל שמררו יותר הי' מקרב הגאולה, וקושי השיעבוד השלים זמן ת' שנים, אבל במרירות הנפש כל שהמרירו יותר נפלנו יותר בעומק הטומאה, והי' קשה לפרוש ולא היינו כדאי להגאל, לולי רחמי הקב"ה שגאל אותנו בלא תשובה שלימה, רק התחלה לפרוש ולמשוך ידינו מע"ז, ולכן מצוה בחזרת, מאי חזרת חסא דחס רחמנא עלן ופורקן, שלא היינו כדאי רק שחס עלינו ברחמיו המרובים, וגם תחלתו רך וסופו מר, שכן הי' מרירת הנפש במצרים, שכל זמן שהיינו משוקעים בטומאה לא הרגשנו במרירות, ואין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, ואין שוטה נפגע, ובשעת העבירה הוא נהנה מהעבירה, כי זה דרך הקליפה כרשת המצודה לבעל כנף, שהעוף בא לתוכו נהנה, שסובר שזה לטובתו להמציא מאכלו, אבל אח"כ כשרוצה לעוף ופח יקוש לרגליו, הוא מרגיש בצערו כן דרך הס"ם עם הרשעים, וכן במצרים סופו אחר שהתחלנו למשוך יד מע"ז, הי' המרור למפרע מר מאד, ולכן דבר זה צריך כל אדם ליתן אל לבו, להשמר מהעבירות ולקיים המצות כתקון, ועקר הכוונה בקיום המצות, לקיים מצות המלך מלכו של עולם, ואין אנו אחראין לבקש טעם וכוונה, ואנחנו עושים מאמרו של הקב"ה, והקב"ה בשמים ממעל עושה מה שראוי להעשות ע"י כל מצוה ומצוה, וגם מצות פסח מצה ומרור אלמלא שנתפרש בתורה, ואמרתם זבח פסח הוא אשר פסח וגו', ומצה ומרור איתקש לפסח, וגם בהם נאמר והגדת לבנך וגו', לא היינו אחראין לומר שום טעם

והנה ממצרים גאלנו הקב"ה ברחמיו בלי תשובה שלימה, וכן מגלות בבל, כבר אמרו חז"ל שגרם החטא בימי עליית עזרא, ולכן לא התמידו גאולות הללו, וחזרנו להשתעבד בגלות, ועתה שאנו בגלות זה ישמעאלית זמן רב וארוך, ומתוך כך הרבה מבני עמינו אשר טינא בלבם, ובאים ע"י זה לכפור בישועה העתידה, וקצת באו ע"י זה לידי ספק באמונה, וקצת נלכדו ברשת השבתי צבי שחוק טמיא באופן שנתרבו בבני עמינו מינים ממינים שונים, ואביהן דכלהו הגורם לכל הכפירות האלה, הוא שקשה בעיניהם אריכת הגלות זה זמן רב ועצום

אבל באמת המעיין בדברי הנביאים, יראה שהנביאים ראו אריכת הגלות הזה במראה הנבואה. וחזקו לבבינו שלא תפסוק האמונה והבטחון, ושעל כל פנים סוף הדבר שתצמיח ישועתינו, ובתורת משה נאמר אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב, הרי שכבר מאז ראו שיאריך הזמן מאד, ובשום פנים לא ימאס בנו לנצח, ירמי' אמר אם ימדו השמים מלמעלה, ויחקרו מוסדי ארץ למטה, גם אני אמאס בכל זרע ישראל, על כל אשר עשו נאום ה', הרי שאמר על כל אשר עשו, אפי' ח"ו עשו מה שעשו, לא ימאס, וסוף שנותן לב לשוב אליו, והוא ישוב אלינו, וכבר אמרתי שיש לדקדק בהך קרא, דקאמר אם ימדו השמים מלמעלה, למה הוצרך לומר מלמעלה, ופשיטא שהשמים הם מלמעלה, וכן אמרו ויחקרו מוסדי ארץ מלמטה, פשיטא שמוסדי ארץ הם למטה

אמנם הכונה שהתוכניים כבר עמדו על מדת השמים וכוכביהם, ואם אמנם לא נוכל להעיד שהאמת אתם, ואנחנו רואים, בכל דור מתחדש מבוכה בין התוכניים, ומכחישים זה את זה, אבל עכ"פ לו יהיבנא דעתם, שכיונו מדת השמים וכסיליהם על נכון, וכן כמו כן עמדו על מדת הארץ, ושמא ע"ז יאמרו כי אם כן כבר מאס ה' בנו, שהרי כן כתיב אם ימדו השמים וגו', ולכן פירש הנביא אם ימדו השמים מלמעלה, שיעלו שם למעלה וימדו השמים, וירדו לתחתית תהום ויחקרו מוסדי ארץ למטה, אם יכלו לעשות כן, אז גם אני אמאס בכל זרע ישראל

באופן שלא נאבד הבטחון לעולם, ואם יתמהמה חכה לו, ואריכת הגלות הזה הוא לטובתינו, כי הגאולות הראשונות יען שהיו בלי שלימות שלנו, רק כעובר הנשמט מרחם קודם זמנו, כך מיהר הקב"ה את הגאולות הראשונות, ולכן חזרנו לשעבוד, אבל עתה הקב"ה מצפה לתשובתינו בשלימות, וגאולת עולם תהי', וזה מבואר במדרש שיר השירים, משכני אחריך נרוצה, משכני בגלות על מנת אחריך נרוצה לעתיד לבוא, והקב"ה אומר על כן משכתיך חסד עד עכשיו הייתי מקצר ימי השיעבוד, שהי' גלוי לפני שאתם חוזרים לשעבוד, אבל עכשיו משכתי אתכם מן הגאולה, משתגאלו בפעם הזאת אי אתם חוזרים לשעבוד, [עיין בילקוט שיר השירים]

למצות היום אני חוזר, שראוי מאד לשמוח בחג הזה, כי בי יצאנו מעמקי טומאת מצרים, והמקום ב"ה קרבנו לעבודתו, להיותינו עם סגולתו ולעשות כל מצות הפסח ככל חקתו באהבה, ובפרט סיפור יציאת מצרים בשבח והודי' ובקול רנה, והשמחה הוא שמחת הנפש ולהזהר באכילת מצה ומרור, ובפרט מרור שיאכל כזית, ובאכילת אפיקומן להיות החכם עיניו בראשו, שלא למלא בטנו בסעודתו כדי שלא יאכל האפיקומן אכילה גסה, ומהטוב לשמח גם את העניים האומללים, שזה עקר שמחת העשיר ברגל, אם זכה לשמח גם את העני עמו, והנה במצות מעשר בפרשה בערתי הקודש מן הבית שהוא וידוי המעשר, מצינו במדרש בת קול יוצאת ואומרת תשנה לשנה אחרת, אמר רשב"ל כאדם שנותן לחבירו פרי חדשה, ואומר יה"ר שתשנה ותתן לי לשנה הבאה

והנה אחיי אתם אשר נתעסקתם אשתקד בזה והראיתם להקב"ה פרי חדשה, שעדיין לא נעשה זה בפראג ליתן לכל עני בשר בחג, ואתם עשיתם את שלכם, ובודאי הקב"ה עשה את שלו וברך אתכם שתוכלו לעשות כן גם בשנה הזאת, ולכן חזקו ואמצו כבדו את ה' מהונכם ומגרונכם וכו' והקב"ה ברחמיו יברך אתכם כו': דרוש לחג השבועות דרש האי גלילאה בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתא לעמא תליתאי וע"י תליתאי, ומסיום כמאן כרבנן, ע"פ מ"ש רז"ל שכפה עליהם ההר כגיגית, ולכאורה דבר זה יפלא, הלא יום הששי ויכולו השמים שהתנה הקב"ה תנאי בעת הבריאה, על מנת שאם ח"ו לא יקבלו התורה יחזור לתוהו, ומה צורך עוד לכפיית ההר, וראיתי שהמרש"א בח"א נדחק בזה, ואמרתי לר' יוסי שסובר בו' בחודש נתנה אתי שפיר שהתנאי היה על ששי בסיון, וכבר אמרו נעשה ונשמע, אלא שאח"כ בעת שראו אש הגדולה חזרו בהם, כמ"ש התוס' ואז כבר נשלם התנאי של בריאת העולם מאתמול, והוצרך עתה בשבעה בו לכפיית ההר, אבל לרבנן שסוברים בששי בחודש נתנה, הקושיא במקומה עומדת, ואמרתי לפי שתנאי זה שהתנה בעת בריאת העולם כבר הוא בכלל טבעו של עולם ואין צורך לשדד המערכה בשביל זה אבל כשירצה הקב"ה לעשות זה אחר זמן, זהו שינוי הטבע דרך נס, ומעתה לא מקרי אונס זה קיים אחר זמן, שאולי לא ירצה הקב"ה לשנות הטבע, אבל זה של כפיית ההר גם עתה הוא שינוי הטבע, וכיון שהפחידם עתה בזה והדבר ביכלתו, א"כ אונס זה קיים