דרושי הצל"ח קכ

ברוך ה' יום יום ולא אקפוד אם יאמר מה נאכל למחר, אלא שאפי' יש בידו עושר גדול, עינו לא תשבע, וכל הון לא יספיק ודואג על זמן שאינו שלו, ודבר זה גורם לכמה עבירות חמורות, גוזל וחומס ומשיג גבול ושבועת שוא ח"ו, והנה במצרים היה עבודה זרה שלהם טלה, ועכשיו בעו"ה הממון הוא האמונה, ובמצרים בדבור אחד שהזהיר משה משכו ידיכם מע"ז שמעו לקולו, ועכשיו נלאו כל המוכיחים הצועקים, איש אלילי כספו איש אלילי זהבו השליכו, ואין מקשיב, ופסקו בעלי הבטחון

ונחזור לדברינו מצה מורה טל הבטחון והאמונה, ובזכות האמונה נגאלו ממצרים ולכן אמר מצה על שנגאלו ישראל ממצרים שנאמר ויאפו את הבצק וגו', והנה זה הי' ביום חמשה עשר בניסן, ואף שהתחילה הגאולה מבערב, מכל מקום לא נגמרה עד עצומו של יום, שאז נתחדשה האמונה שלא שאלו על צידה לדרך, ואז נגמרה הגאולה

מרור הוא אות על שכר ועונש, להורות שהבחירה נתונה ביד האדם להרע ולהיטיב, וממילא יש שכר ויש עונש, ולאפוקי מדעת האפיקורסים שאומרים שהאדם מוכרח במעשיו, ואין שכר ואין עונש, אבל הבל יפצה פיהם, והכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים, וצדיק ורשע לא קאמר, ואעפ"י שהכל גלוי לפניו עם כל זה אין הידיעה העליונה מעכבת בחירת האדם, והדברים עתיקין, ופוק חזי, הרי לאברהם אבינו נאמר בין הבתרים כי גר יהי' זרעך וגו', ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ובכל זה לא נחשבו המצרים מוכרחים וכינה הכתוב העבודה להמצריים, שנאמר ויעבדו מצרים את ישראל בפרך וכמה נתקשה הרמב"ם בדבר זה, למה נענשו מצרים, והלא כבר נגזר זה בברית בין הבתרים, וגם הראב"ד נדחק, ואמנם הנלע"ד הן אמת שנגזר בברית בין הבתרים עלינו עינוי הגוף ועבודת הגוף, ואם לא עשו המצרים אלא דבר זה, באמת לא היו מקבלים עונש, אבל הם ענו אותם עינוי נפש ועבודת היצה"ר, וכמו שדרז"ל שהסם טען בליל ים סוף הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, מה נשתנו אלו מאלו, והקב"ה השיבו שוטה שבעולם, אתה דן על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון, כלום עבדו ישראל ע"ז אלא מתוך אונס, ומתוך טירוף הדעת והשעבוד, הרי שע"י השעבוד הביאום לעבוד ע"ז, וזה עינוי הנפש, וזה לא נגזר בין הבתרים שיגזור שיעבידו אותם לעבודה זרה, דצדיק ורשע לא קאמר, ודבר זה עשו המצרים בבחירתם ברעה, ולכן נענשו, וזהו וימררו את חייהם, כי הצדיק בעודו בצדקו נקרא חי, אבל הרשעים בחייהם קרואים מתים, ומרור בגי' מות, והמצרים הרשיעו את בני ישראל, ונאמר וימררו את חייהם, ואמנם הרשע בעודו ברשעו אינו מרגיש במרירות חייו והקליפה ממתקת לו העבירה, וכתיב ונפת תטפנה שפתי זרה, ואמנם אחריתה מרה כלענה, וכשהרשע מתחיל לשוב בתשובה אז טובם טעם מיתה למפרע ומרגיש במרירת חייו וכן אירע לנו במצרים שכל זמן שהיינו משוקעים בטומאת מצרים לא הרגשנו, אבל אחר שנאמר משכו וקחו, שמשכו ידיהם מע"ז, אז הרגישו במרירת חייהם, ולא היו יכולים לקבל התורה, כי לא פסקה עדיין בצאתם ממצרים זוהמת טומאת מצרים, עד כלות שבעה שבועות, כדרך שהנדה סופרת שבעה נקיים, ולאחדים פסקה הזוהמא, והתחילה הקדושה עפ"י מצות שנצטוינו קצת במצרים, וקצת במרה ובמן, עד שבשעת מ"ת פסקה הזוהמא, וקבלנו התורה, ועם כ"ז הערב רב אשר היו החזירו הזוהמא ע"י העגל, ועדין אנו סובלים, ואין לך פקידה שאין בו מחטא העגל. ובזה מתורץ שינוי הסדר, שהרי השיעבוד הי' בתחלה, ואח"כ הגאולה ולמה קדם פסח ומצה שהם זכר לגאולה, למרור שהוא זכר לשיעבוד, אבל לדרכינו ניחא, כי קודם התחלת הגאולה לא הרגישו במרירת חייהם, אבל אחר הפסח והמצה, אח"כ הרגישו במרירת השיעבוד של הנפש, וזה רמז הלל הזקן, שהיה כורך מצה ומרור ביחד, לומר שהמצה והמרור היו כרוכים יחד, בעת הגאולה הרגישו המרירות, כי באמת בעת גאולת מצרים עדיין נפשם לא היתה מטוהרה, והקב"ה הוציאם ברחמים, וקרבם לעבודתו לאחדים, עד זכינו למעמד הנבחר בהר סיני

באופן ששלש מצות פסח מצה ומרור, רומזים לעקרי יסודות הדת והאמונה, והוא חידוש העולם ושידוד המערכת כרצונו, וגם אחר שחידש עולמו לא סילק השגחתו, והוא משגיח על הכל בהשגחה פרטית, והכל צפוי והרשות נתונה, והאדם אינו מוכרח רק בחיריי, ויש שכר ויש עונש, ורומז על הבטחון והאמונה, וכל אלו הם שורשי אמונתינו, ועקרי תורתנו, ולכך צריך לומר דברים אלו בפה בליל התקדש החג הזה, שאז קרבנו המקום לעבודתו

ואמנם הגם שמפרש כל דברים אלו, ויודע להוציא מלבם של אפיקורסים אם אדם בדעתו אומר שאינו מתירא מיצרו שיחטיאו בעבירות הללו, וסובר שאי אפשר ליצרו להתגבר עליו בעבירות הללו, כי מתוך חומר העבירות בודאי לא יכשל בהם, זה האיש הוא מסוכן, שפתאום ילכד באמונות רעות ודעות נפסדות הללו, כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, וצופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, הכוונה שהרשע הוא היצה"ר צופה לצדיק ואל תאמר שסופו להכשילו בדבר קל לחוד, לא כן אלא מבקש גם להמיתו מיתת הנפש לגמרי, לעקרו משורשי האמונה, ולהביאו לידי כפירה לגמרי ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, ויוחנן כה"ג יוכיח, ששימש פ' שנים בכה"ג ואח"כ נעשה צדוקי

וזה שאמר דוד למה אירא בימי רע, עון עקבי יסובני, וארז"ל שאמר דוד איני מתירא מעבירות חמורות, מתוך שהן חמורות ומה אני מתירא מן העבירות שאדם דש בעקביו, ואין הכונה לשעבר שאינו מתירא שמא כבר נכשל באיזה עבירה חמורה, שאם היה נכשל היה מרגיש ולא הי' נעלם ממנו מתוך שהן חמורות, אבל נתירא שמא כבר נכשל בקלות, שאדם דש בעקביו, ומתוך כך לא הרגיש בדבר, אבל על העתיד צריך כל אדם לדאוג מיצרו הרע, ובזה הוא נשמר ממנו, אבל מי שמתגאה וסובר שהוא בטוח שלא יפול בחמורות, זה אינו נשמר מהיצר אשר בקרבו, ופתאום יבוא לידי כפירה, ולכן אף שפירש טעמם של ג' מצות הנ"ל, אם לא אמר בפירוש דבר זה, שמי שלא פירש לא יצא ידי חובתו דהיינו שיכול ליפול ברשת העבירות, אז לא יצא באמת ידי חובתו, ולכן ר"ג בכל ליל פסח הי' אומר דבר זה, שמי שלא אמר ג' דברים אלו לא יצא ידי חובתו, וזה רמז שם רבא בגמ' שצריך שיאמר ואותנו הוציא משם, הכוונה שלא תאמר אבותינו היו משוקעים בטומאת מצרים אבל אנו אין עלינו מורא מהיצה"ר בעבירות חמורות, ולא כן הוא אלא גם אותנו הוציא משם, וכן סידר בעל ההגדה, אחר שסיים דברי ר"ג, שהכוונה להזהר שלא להכשל ביסודי עקרי האמונה, סידר תיכף בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כו'

ובזה נבוא לביאור דברי ר"ג אשר דקדקני בו כמה דקדוקים בפתח השער, שהכוונה בג' דברים האלו לפקוח עיני העורים, להיות עיניהם פקוחות תמיד נגד היצה"ר, שלא יביאו לידי כפירה בעקרי האמונה, וכבר בארנו שצריך לומר גם דבר זה בפירוש, שמי שלא פירש דברים הללו לא יצא ידי חובתו, והוא מסוכן ליפול ברשת היצה"ר, וזמן ההגדה כל אלה היא בליל פסח, שאז התחלנו להטהר מטומאת מצרים, ולכן קאמר ר"ג הי' אומר כל שלא אמר ג' וכו', והכונה שבכל ליל פסח זה הי' סדרו של ר"ג, שהי' אומר בפירוש, ולכן אמר סתם ג' דברים אלו, ולא הוצרך לפרטן, שהרי אז היו כלם מונחים לפניו, ועליהם מראה באצבע, שכל מי שלא פירש שלשה דברים אלו לא יצא ידי חובתו, ואחר כך קאמר התנא המסדר המשנה, והודיע לנו מה הם הג' דברים הללו, וקאמר ואלו הן וכו', ואולי זה רמז הרמב"ם שכתב נוסח הגדה בזמן הגלות כך היא, מתחיל על כוס שני ואומר בבהילו יצאנו ממצרים, והכוונה לפי שעל כוס הראשון של קידוש אמר אשר בחר בנו ואשר קדשנו במצותיו, ופן ח"ו ישכח השמירה כי יאמר