דרושי הצל"ח קיט

ומעשה רצונית מעשה בפועל, ואף שתלמוד תורה כנגד כולם ועקרי השנון בפה, מ"מ גם בשביל המעשה, שצריך ללמוד כדי לידע מה לעשות, ולכך אמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, ואם לא ילמוד מה שיעשה איך יוכל לעשות אבל שיהיה עקר המצו' תלוי באמרי פה, אמירת ההגדה בפה בלי שום פועל, יהא נחשב למצוה מצד עצמו, לא מצאנו רק קידוש בשבת, זכור את יום השבת זכרהו בפה, והיא מצוה של תורה, וכמו כן סיפור יציאת מצרים עקרו בפה, שצריך לספר יציאת מצרים, ומלבד מצות מעשיות שיש לנו בליל התקדש החג, כמו פסח מצה ומרור, הנה סיפור הנס הוא מצוה מיוחדת לעצמו, ואפילו האדם במדבר ואין לו מצה ולא מרור ולא קרבן פסח, יוכל לקיים מצות הגדת סיפור יציאת מצרים, ולא עוד אלא אפילו המצות המעשיות שבלילה הזה, לא די המעשה לחוד אלא צריך להגיד בפה טעם המצות, וזה לא מצאנו בכל התורה כולה, וטעם הדבר נראה לי בקידוש היום, לפי ששבת הוא זכר למעשה בראשית ולחידוש העולם, לידע שהעולם נברא מיוצר בראשית ולפי שהעולם נברא במאמר לכך מצות שבת במאמר, והוא קידוש היום, וכן יציאת מצרים הוא אות על חידוש העולם ברצון, לאפוקי מדעת האפיקורסים שאומרים שהעולם קדמון, וזה היה כפירת פרעה שהיה מאמין שהמזלות הם שולטין בעולם, ובחרו במזל טלה שהוא ראש למזלות, ובעו"ה בזמנינו נתרבו כת האפיקורסים, אלא שמכסים על עצמם מחמת בושה מודים שיש לעולם בורא, אלא שכופרים בהשגחה האמיתית, , ומניחים הכל אל הטבע, וכופרים בכל האותות והמופתים שבתורה והן אמת שמה שפקרו האפיקורסים הראשונים לתלות היכולת במזלות, דבר זה הכחישו הפילוסופים, וידעו שאין במזלות שום כח, אבל אף שכפרו בזה מ"מ א הודו ביכולת ההשגחה העליונה והניחו הכל אל הטבע, והנה בפסח יש טעם פשוט שהוא להורות חולשת המזלות, ולכן מזל טלה שהוא מזל מצרים שחטו לעיניהם, וזה דרשו רז"ל משכו וקחו משכו ידיכם מע"ז, וקחו צאן לפסח, שבזה שלקחו הצאן לפסח בזה עצמו משכו ידיהם מע"ז, כי טלה היה ע"ז של מצרים, והנה מועיל זכרון זה להכחיש דעת האפיקורסים הראשונים, אבל אין בזה כדי להכחיש דברי הפילוסופים חכמי יון, אבל זה שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים, בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, זה אות ומופת על ההשגחה הפרטית שיש להקב"ה על עולמו, וביחוד על עמו וצאן מרעיתו, ואות ומופת על מצות התורה, שיש חפץ לו בקיום מצותיו, ויש לו נחת רוח כשאנו עושים רצונו, וזה וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, ומקרא זה תמוה הוא, וראיתי אתמהה, וכי לראות הוא צריך, והלא הכל גלוי לפניו, אבל אין הכוונה על הראיה רק על ההשגחה, וראיתי את הדם שאשגיח על הדם, וכן פירש רש"י נותן אני עיני שאתם עוסקים במצותי, ופוסח אני עליכם, לאפוקי מהפילוסופים שכופרים בזה, ובזה להם לעגה להם, שיעלה לפניו לרצון קיום המצות

והנה בבית ראשון עדיין לא היו פילוסופים, והראשון שבהם היה אריסטו, וזה היה בימי אלכסנדר בתחלת בית שני, ושוב נתרבו תלמידיו עד שנתפשטה הפילוסופיא, והתחילו גם בני ישראל לזנות אחריהם, ועדיין השטן מרקד בעו"ה, ובימי בית ראשין היה די בטעם פסח על ביטול האמונה במזלות, אבל ר"ג שהי' בימי בית שני, ואז כבר נשתקעה דעת האפיקורסים הראשונים, והתחיל מינות חדש כת הפילוסופים מכחישי ההשגחה, אמרו מי שלא אמר ג' דברים הללו וכו' פסח על שום שפסח וכו', והוא אות ומופת על ההשגחה ועל החפץ ורצון אלקים בקיום המצות, ומי שלא אמר דבר זה לא יצא ידי חובתו, הנה דייק לומר שלא יצא ידי חובתו שאף שיצא ידי חובת הראשונים אבל ידי חובתו בזמנו לא יצא

והנה כבר אמרתי, שמצות שמירת שבת היא זכרון ליום ראשון מעשה בראשית, ואמנם בריאת העולם בתחלה להמודים בבריאתו, על כרחם יודו שהי' ברצון ממנו יתברך, שאין זה פועל חכם לעשות דבר במקרה, ובלתי רצון, וכיון שהי' ברצון הי' בהשגחה, אלא שהפילוסופים אומרים שכיון שבראו והטביע בו הטבע, שוב הניח על הטבע וסלק השגחתו ממנו, אבל באמת לא כן הוא, אבל השגחתו לא פסקה, וכבר נודע נוסח שיסדו אנשי כנה"ג בברכת יוצר, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכיון ששבת רומז למעשה בראשית ובשבת בעשור לחודש במצרים שנצטוו על הפסח, ואז אמר להם משה ואמרתם זבח פסח הוא וגו', שזה אות על השגחתו תמיד על ברואיו ולא פסקה ההשגחה, ועדיין הוא מחדש מעשה בראשית, נקרא שבת הגדול שלא פסק זכרון השבת הזה, ומתורץ קושיית הפוסקים שהי' לקבוע זכרון זה ליום החודש, וגם מדוקדק שנקרא שבת הגדול

והנה יש באמירת טעם זבח פסח אות שהקב"ה משגיח, ויש בזה אות על מעלת התשובה, שהקב"ה מקבל שבים, כי האברבנאל הקשה מה זה הרעש הגדול בזבח פסח וקידוש בכורים הכל על אשר הציל הקב"ה בכורי ישראל במצרים, וכי מלך שבא אחד מגואלי הדם לזעוק על הדם אשר שפכו הרוצחים, והמלך עושה דין ברוצחים, והורג הרוצחים והניח את גואלי הדם ולא הרגם תוך הרוצחים, היש בזה ליתן תודה למלך על אשר לא הרג בחנם למי שלא נתחייב, וכן במצרים המצרים עשו מעשה הרשע, ושעבדו בני ישראל בפרך, וישראל זעקו אל ה' ועשה משפט והרג בכורי מצרים אבל הכי יעלה על דעתך להרוג בכורי ישראל על לא חמס, וא"כ מה רעש הגדול עד שנצטוינו בכמה מצות לזכרון הזה, ועוד הקשה הלא בערב ודבר וברד ובחושך מפורש בתורה שניצולו בני ישראל, ולמה לא נצטוינו בשום מצוה לזכרון ההצלה, וע"ד רז"ל בכל המכות ניצולו בני ישראל, וא"כ מה נשתנה מכות בכורות לעשות לזה כמה זכרונות, ואני אומר שקושיותיו מתורצות חדא בירך חבירתה, דלכך לא נעשה שום זכרון בהצלת שאר המכות מטעם קושיית האברבנאל, שמהי תיתי ילקו אם מצרים ילקו על סירובם מלשלח, ישראל למה ילקו, אבל במכות בכורות, הלא הדבר צריך טעם למה לקו הבכורי' יותר משאר המצרים

ועוד למה במכות בכורות נאמר, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטי', ולא נאמר כן ביתר המכות, ונראה שעקר מכות בכורות היתה לעשות שפטים באלהי מצרים, וגם הבכורות הי' להם קצת בחשיבות אלהות, כי היו עובדים למזל טלה שהוא ראש ובכור למזלות ובמצרים נאמר לקחת לו גוי מקרב גוי, ובאמת הי' השטן מקטרג הללו ע"ז וכו', וכמפורש ביחזקאל שהיו ישראל עובדי ע"ז במצרים, ונמשכו בטומאת מצרים, וא"כ מן הדין הי' שילקו גם בכורי ישראל במכות בכורות, שזה הי' עונש על עו"ג, והקב"ה ברחמיו פסח עליהם, ע"י התשובה שעשו בזמן ההוא, ומשכו יד מע"ז ולקחו צאן לפסח, בזכות זה ניצולו הבכורים, והנה מצד הדין אין לקבל תשובה, ומדת הדין הנפש החוטאת תמות, אבל הקב"ה במדת רחמיו קבל תשובה, ולכן פסח ששחט שלא לשמו פסול דוגמת חטאת, לפי שקרבן פסח הראשון הי' דוגמת קרבן חטאת, ולכן בא מן הכבשים או מן העזים דוגמת חטאת יחיד, ואמנם חטאת שבא על השוגג הי' בא נקיבה, ופסח הזה שבא על הזדון בא מן הזכרים, דוגמת אשם שבא זכר והוא על הזדון ויש בו מעין חטאת ומעין אשם

ונמצא באמירת טעם פסח, אשר פסח על בתי ישראל, יש אות על ההשגחה העליונה וגם על התשובה שמקבל שבים, [שוב מצאתי שגם האברבנאל עצמו כתב, שבכורי ישראל היו חייבים לפי שגם ישראל עבדו ע"ז]

מצה הוא אות על הבטחון והאמונה, ומקרא כתוב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ולכן מביא הפסוק, ויאפו את הבצק וגו', כי לא חמץ כי גורשו ממצרים, ולא יוכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם: ואין לך בטחון גדול מזה ששים רבוא הגברים לבד מנשים וטף, יצאו למדבר בלא צידה ומזון, ולא אמרו מה נאכל למחר, לא כן עתה בדורינו בגלות, אבדה האמונה והבטחון, וכל אחד אינו מקיים