דרושי הצל"ח קיח

דרוש לחג הפסח קדש ורחץ, הנה בכל מקום שנאמר קדש היינו קדש עצמך במותר לך, וא"כ איך אמר אח"כ ורחץ, דהיינו לרחוץ מגילולי מעשים הרעים, וכמו שאמר ישעי' הנביא ע"ה, רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם כו', ואם כבר התקדש במותר לו, שזה כבר מעלה גדולה לחסידות ושלימות, איך אמר אח"כ ורחץ דמשמע שעדין מטונף בטינופי המעשים המכוערים

אמנם עבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, ואמרו רז"ל שנעשית לו כהיתר, לפי שכבר נתגבר כח היצר על כח השכל האלקי שבקרבו, ורשעים יצה"ר שופטן, וא"כ מתחילה כשאדם נותן לב ע"י מוכיח, או יסורים לפרוש ממעשיו הרעים דומה בעיניו למדת חסידות ושהוא מקדש במותר לו לפי שכבר נעשה בעיניו כהיתר, אמנם ע"י מה שמתחיל לפרוש ממעשיו, כבר הוחלש כח היצה"ר, ונתגבר כח השכל ושפע האלקי, ונפקחו עיניו, ויודע שבאמת הוא מטונף בטנופי העבירות, ואז שייך לומר ורחץ

עוד יש לומר, דהנה כתיב מאותות השמים אל תחתו, וק"ו שאין לנו לירא מאותות הארץ. שהוא יסוד שפל מאד, נגד ערך גשם השמים, שהוא כגבוה שמים על הארץ, כן גבהו בערך המעלה השמים מן הארץ, והטעם שכתב אל תחתו, לפי שגדול מעל השמי' חסדך כתיב, וא"כ חסדי ה' אשר עלינו תמיד, הוא לשדד המערכות כאשר עשה לעינינו בגאולת מצרים, ששידד המערכות להוציא אותנו קודם הזמן, בעוד היו מערכות השמים מזל מצרים גבוה מאד, ולכך אין לנו להשגיח באותותיהם, אלא שבריש פרק מקום שנהגו רמי רבא, כתיב כי גדול עד שמים חסדך, , וכתיב גדול מעל שמים חסדך הא כיצד כאן בעושים לשמה, כאן בעושים שלא לשמה, והנה ההפרש בין עושה לשמה לעושה שלא לשמה, שהעושה לשמה דהיינו מאהבה ומחמת דביקות להתדבק בבוראו, גם הנפש לא תמלא לעולם, להיות שבע תורה ומצות, ואינו מספיק לו מה שאסרה התורה, אלא מוסיף קדושה ומקדש עצמו במותר לו, אבל העושה שלא לשמה, א"כ עושה רק מיראת העונש, והא ודאי שאין הקב"ה מעניש את האדם על שלא הי' חסיד, ועיקר העונש על שלא שמר מה שנצטוה בפירוש, ולכן לזה די בשומרו מה שהוזהר, אבל אינו מקדש עצמו במותר לו, וזהו שאמר קדש עצמך במותר לך, וא"כ אתה עושה לשמה, ואז ורחץ כמבואר אצלינו בדרושים הקודמים, מלשון גברא דרחיצנא, ותוכל לבטוח בה', ושלא לירא מאותות השמי', אבל אנן יתמי דיתמי יש לנו לירא מאותות השמים ומאותות הארץ, אשר בזמננו זה היתה לחרדת אלקי' בכמה מקומו' ותגעש ותרעש הארץ

כרפס יחץ במס' פסחים דף קי"ד, הביאו לפניו מטביל בחזרת, עד שמגיע לפרפרת הפת, הביאו לפניו מצה וחזרת וכו', ובגמ' אמר ריש לקיש זאת אומרת מצות צריכות כונה, דכיון דלאו בעידן חיובא דמרור הוא דאכיל ליה, בבורא פרי האדמה הוא דאכיל ליה, ודלמא לא אכוין למרור, הלכך בעי למיהדר ולאטבולי לשם מרור דאי ס"ד מצוה לא בעי כונה, למה לך תרי טיבולי וכו', וכתבו התוס' שם ר"ל סבר דמתני' סתמא קתני, ומיירי אפי' יכול למצוא שאר ירקות אין לו לטרוח אחריהם וכו', ודחי לי' דמצות א"צ כונה ומהדרינן אשאר ירקא משום הכירא, ומתני' קמ"ל היכא דליכא שאר ירקות אלא מרור בעינן תרי טיבולי כדי לאכול מרור כמצותו, ומשום הכירא, והנה אנן מהדרינן אשאר ירקא ומזה היה נראה לכאורה דמצוה אין צריך כונה, אבל התוס' הוכיחו דמצות צ"כ, משום דבדף קט"ו איכא פלוגתא היכא דליכא אלא חסא מאי, אמר רב הונא מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואוכל, ולבסוף מברך עלי' על אכילת מרור ואוכל, מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו ממנה חוזר ומברך עלי', אלא אמר ר"ח מעיקרא מברך בפה"א ולא אכילת מרור, ולבסוף אכל חסא בלא ברכה, בסורא עבדי כרב הונא, רב ששת ברי' דר' יהושע עביד כר"ח, והלכתא כוותיה דר"ח, ר' אתא בריה דרבא מהדר אשאר ירקי לאפוקי נפשי' מפלוגתא, וכתבו התוס' בד"ה מתקיף, נראה דר"ח נמי סבר כר"ל, דבעי כונה, ואעפ"כ סבר דאין נכון לברך בטיבול שני, כיון שכבר מילא כריסו, דאי סבר אין צריך כונה, הוה לי' למימר בהדי דנפיק בטיבול ראשון איך יברך בטיבול שני ברכה לבטלה וכו', וסתמא דמסדר הש"ס סבר הכי מדאיצטריך לפסוק כרב חסדא ע"ש בתוס' ואני מוסיף דגם רב אחא בריה דרבא סבר הכי, מדאיצטריך למיהב טעמא למהדר אשאר ירקי לאפוקי מפלוגתא, ואי מצות אצ"כ, אין כאן פלוגתא, דלמ"ד אין צ"כ פשיטא שלא יברך בטיבול שני, והשתא בא בעל האגדה, ואמר אמרתי קדש דהיינו שעשה המצוה לש"ש לשמה, ואז ורחץ דהיינו לבטוח בבוראו, והרי כרפס דמהדרינן אשאר ירקי, מכלל דאין הלכה כר"ל, וא"כ מצות אצ"כ, ואע"פ כן מחשב מצוה, לזה אמר יחץ מה דמהדרינן אשאר ירקי, הוא לאפוקי נפשיה מפלוגתא דר"ה ור"ח, והיינו יחץ לשון חלוקה, שנחלקו בו חכמי ישראל, אבל לעולם מצוות צ"כ, ואחר כונת הלב הן הן הדברים

אי נמי לאידך גיסא, להנך פוסקים דסברי מצות אצ"כ, וא"כ מש"ה מהדרינן אשאר ירקי, ואמר המסדר כרפס מה שאנו לוקחים כרפס לטיבול ראשון מכלל דמצות אצ"כ, ויוצא ידי חובת המצוה אף בלי כוונה, מ"מ יחץ, שרק חצי שכרו בידו, וכמ"ש לעיל דעושה לשמה כתיב בי' גדול מעל השמים חסדך, ובעושה שלא לשמה עד השמים, ומארץ עד לרקיע מהלך ת"ק שנים, ועובי הרקיע הוא ג"כ מהלך ת"ק שנים, נמצא שהוא ממש החצי, ואולי זהו הרמוז בדברי ר"ל, דאמר כיון דלאו בעידן חיובא דמרור קאכיל בבורא פרי האדמ' הוא דאכיל ליה ודלמא לא אכוין למרור, ולכאורה מה שאמר בבורא פ"א, הוא דאכיל הוא מיותר, ועיקר טעמיה כיון דלאו בעידן חיובא אכיל לי', לא אכוין למצוה והי' לו לומר כיון דלא בעודן חיובא אכיל ליה דלמא לא אכוין, ונראה שזה עצמו טעמי' דר"ל, שמאצ"כ כדי שיעשה פרי בשמים ממעל, וכתיב גדול מעל שמים חסדך בעושי לשמה, אבל העושה שלא בכוונה, א"כ היינו שלא לשמה אינו עושה פרי עץ חיים למעלה רק למטה בעוה"ז, וכדכתיב עד שמים, והיינו בבורא פרי האדמה הוא דאכיל ליה שאינו עושה כמעשיו רק פרי אדמה, ולא בשמים ולכך לא נפיק ידי חובתו

והנה לטבול ראשון מצוה לאהדורי אשאר ירקי, מטעם שעדיין לא הי' בנו דעת לידע שאנו מרורים במרירות הנפש, עד אחר אכילת מצה שהתחלנו להתקדש קצת, ידענו למפרע ממרור שמררו חיינו, ואז אנו לוקחין מרור, והנה בער"פ יצאנו ממצרים לעשות פסח בא"י, וכמו שתרגם בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואז יצאנו בהיחבא, וכל אשר לנו נשאר במצרים, וחזרנו למצרים עד אחר מכות בכורות, ואז ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם, עם כל אשר לנו, ולכן נחלק אכילת מצה לשנים, ואנו אוכלין בשעת המוציא, וזהו זכר לחירות קצת יציאה ראשונה ובשעת אפיקומן אז אפוקי מאני מהכא, שהלכנו עם כל כלינו וכל אשר לנו יציאה שלימה, ולכן נקרא אפיקומן, וזהו יחץ שאנו חולקים המצה ואוכלים בשני פעמים, מוציא תיכף שיצאנו יציאה ראשונה, אנו אוכלים מצה לזכר החירות, ואח"כ ידענו ממרור וזהו מרור כורך, אמנם יציאה זו לא היתה ביד רמה לעין כל, שולחן ערוך תערוך שלחן נגד צוררי דהיינו יציאה שניה ביד רמה, לעיני כל מצרים על גאולה שלימה זו צפון היא אפיקומן ונקרא צפון מצפון זהב יאתה ולקחנו ביזת מצרים על זה יש לברך ברכה שלימה ואז הלל נרצה

רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור, פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים וכו', הנה כאן מצאה הקפידא מקום לנוח, למה היה אומר והוה ליה למימר ר"ג אומר וכו', ועוד מה זה כלל ואח"כ פרט, מתחלה אמר שלשה דברים בכלל, ואח"כ פרטן ואלו הן, והוה ליה למימר כל שלא אמר פסח מצה ומרור בפסח לא יצא י"ח ועוד איך אמר מתחלה שלשה דברים אלו, א"כ מדקאמר אלו משמע שכבר ידועים הם ואח"כ הוצרך לומר ואלו הן

הנה רוב המצות עשה תלוים במעשה, ולכך נקראו מצות עשה