דרושי הצל"ח קטז

נקיים בימים דהיינו בשביעי של הפסח, אז כבר התחלנו לבוא לגדלות קצת, וחזר רוח הקודש עלינו, ולכן אמרנו שירה ברוח הקודש, כי איך אמרו ששים רבוא כאחד שירה בנוסח אחד, אם לא כי הופיע עלינו אור נוגה רוח קדשו, והתחלנו לקבל עול האמונה, ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ואז חזר הקב"ה ונגלה עלינו בעצמו ובכבודו, כמו שנאמר הים ראה וינוס וגו', מה לך הים כי תנוס, מלפני אדון חולי ארץ, מלפני אלוה יעקב, וכמו שאמרו רז"ל, שהים השיב למשה, לא מפניך אני נס ובורח, אנא מלפני אדון חולי ארץ, ואז היה סימן בידינו, שנפשותינו מטהרים אחד לאחד, אבל גוף היציאה ממצרים, אף שג"כ נגלה עלינו ממ"ה הקב"ה וגאלנו היה רק סימן שרצונו שלא נדבק יותר בהטומאה, אבל לא היה סימן לטהרנו מטומאה שכבר שלטה בנפשותינו, ולכן אמר אלו נתן לנו את ממונם, וכל זה הכל סימן לגאולת הגוף, ולא קרע לנו את הים שהוא סימן גאולת הנפש דיינו, אלו קרע לנו את הים וכו'

והנה היה מקום לומר, שקריעת הים לא נעשה בשביל ישראל, רק שרצה הקב"ה לעשות נקמה במצרים להטביעם בים, לכן קרע הים כדי שיבואו המצריים בתוכו, וישראל ממילא הלכו בו, אבל באמת אף כשנקרע הים, מ"מ דרך המקום שהיה בו מים זמן ארוך, שיהיה קרקעיתו רפש וטיט, אבל הקב"ה עשה נס בים, שנעשה יבשה ממש לבני ישראל, וזה בודאי היה סימן ואות, כי לזרע אברהם אוהבו לבני יעקב בחירו קרע הים, וזה שאמר אלו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה, אלא שהיינו מהלכין ברפש וטיט דיינו, ק"ו שהעבירנו בחרבה ונודע כי לאהבתו את עמו קרע הים, ולכן אז שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, ונבהלו אלופי אדום ואילי מואב וכל יושבי כנען

ולכאורה תמוה, ועד עתה למה לא נבהלו, וכי נסים ונפלאות שעשה במצרים מילי זוטרי נינהו, ואמנם בניסי מצרים סברו שהוא רק לקיום ברית בין הבתרים להוציאם ממצרים, והיה ההכרח להוציאם קודם הזמן כדי שלא ישתקעו שם, אבל בשביל זה לא יקדים נתינת הארץ קודם הזמן, כי סברו שהקב"ה שונא את יוצאי מצרים, על שעבדו ע"ז במצרים, אבל כיון שראו נפלאות שעשה בים סוף, והראה חבתו הגדולה, ואז נודע אהבת ה' לדור דעה ההוא להם מצד עצמותם, כי ידע שיקבלו כלם תורה בסיני, ויקדימו נעשה לנשמע, אז נבהלו כל האומות המה ראו כן תמהו

אלו העבירנו בתוכו בחרבה וכו', היה מקום לומר שלא רצה הקב"ה רק להציל את ישראל שלא יחזרו למצרים מקום טמא ומזוהם ביותר, ולכן הראה לעיני מצרים נסים ונפלאות שעושה עם ישראל, דרך חבה שיסברו מצרים שאהבתו שלימה עם ישראל, ויחדלו מרדוף אחרי בני ישראל, אבל לא מלבו באהבה שלימה, ואעפ"כ היה דיינו, שעכ"פ היה מציל אותנו מצרינו, אבל כיון ששיקע צרינו בתוכו, ולא נשאר בהם עד אחד, וגם כל אותן המצרים שנשארו במצרים, סבלו אז מכות אכזריות, כמו שנא' כי ה' נלחם להם במצרים, וא"כ רודף אין, וכל מה שעשה עמנו אות לטובה, היה לאהבת ה' את עמו, אהבה רבה ואהבת עולם

אלו שקע צרינו בתוכו, ולא ספק צרכנו כו' דיינו, הנה כל אותות מצרים ונפלאות על ים סוף, היו פרסומי אהבת הקב"ה את עמו בעת ההיא, אף שהיו עובדי ע"ז במצרים, נידונו כאנוסים ושוגגים, וכמו שהשיב הקב"ה להס"מ, כשבא לקטרג ואמר לו הקב"ה שוטה שבעולם, אתה דן על השוגג והאונס כמזיד ורצון, כלום עבדו ישראל ע"ז, אלא מתוך טירוף ושיעבוד ואונס וכו', ועוד כי עדין לא ידעו את ה', ולא ראו נפלאותיו, אבל אחר שקרבם לעבודתו, וראו נפלאותיו, ובעוד המלך במסבו נרדי נתן ריחו, ועשו העגל בכנות ארבעים יום מקבלת התורה, חשבו כל האומות הנה ככל הגוים בית יהודה ח"ו, ואין להם תקומה, וגדולה השנאה אשר שנאם מאהבה אשר אהבם, ועלובה כלה מזנה מתוך חופתה, אבל שיעלה על הדעת שנחזור לחיבה הראשונה, ולומר שחורה אני ונאוה זה לא היה על הדעת, אבל באמת הקב"ה לא עזבונו, וכמו שארז"ל עדיין חביבותא גבן, וכתיב נרדי נתן ריחו ולא כתיב הסריח ובאמת המאמר שאמר הקב"ה למשה, ועתה הניחה לי ואכלה אותם כרגע, לא ענה מלבו, רק בא לידי פתחון פה למשה שיתפלל עליהם, והמופת על זה אני אומר, שהרי לא פסקה טובתו ממנו אפי' רגע. והרי לא פסק המן והבאר והענן, גם במעשה העגל, ואם היה שנאת המקום עלינו אפילו רגע א', היה לו עכ"פ למנוע כל הטובות הללו לשעה, אלא ודאי יפה אמרו רז"ל שעדיין חביבותא גבן, וזה שאמר אלו שקע צרינו כו', וכל הנפלאות הגורמים הכל אות על אהבה לשעבר אבל היה מקום לומר שעל ידי מעשה העגל, אבדנו המעלה שהיה לנו, ואעפ"כ דיינו במה שכבר זכינו, אבל כיון שספק צרכינו במדבר ארבעים שנה, ארבעים שנה דייקא שלא חסר מארבעים שנה אפילו יום א', א"כ נראה שלא פסקה האהבה אפי' ביום העגל, ק"ו אחר שעשינו תשובה

אלו ספק צרכינו במדבר שנה ולא האכילנו את המן דיינו, הנה מלבד מעלת המן על שאר מזונות, הוא שהמזון של המן הוא רוחני מזון הנפש לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלין אותו, אלא עוד מעלה נפלאה, כי באמת כל עקר מעלתינו הוא לתכלית הכל שהוא קבלת התורה, והנה כבר ארז"ל אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה תורה מה תהא עליה, ולכן לקניית התורה צריך קדימת קנין מדת הבטחון, ויבטח בשם ה', ולא יעסוק כל היום בעסקי עוה"ז, ויקבע עתים לתורה כל אחד לפי מדרגותיו ושלמותו, אבל אם אין מדת הבטחון לא יספיקו חיי משותלח, וכל ריבוי מחסורי האדם לפי עוצם תאותיו, ואין אדם מת וחצי תאותו בידו, ודואג ליום מחר ויש מחר שהוא לאחר זמן, וטורח ורודף להכין על זמן שלא ישיג הזמן ההוא, ועל ידי הבטחון שקטו עשתנותיו של האדם, ויבטח בשם ה', ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני, וע"י הבטחון תגבר האמונה, ולא ישיג גבול, וידע שאין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, וכל מזונותיו של אדם קצובין ולמה זה יגע לריק, לאסוף הון ולא במשפט, בעושק וגזל וריבית, ועשיית עול במדה במשקל ובמשורה, הלא לא יועילו, וכל תחבלותיו של שקר להשיג מה שנא נקצב לו מר"ה, ומה שנקצב לו בר"ה בודאי ישיג בהיתר, ולמה זה שביק היתרא ואכיל איסורא, וכל זה גורם מיעוט האמונה, ומיעוט הילוך לבה"כ הוא ג"כ מיעוט הבטחון, וכאלו מזונותיו תלוים ברגע עת התפלה, וכבר ארז"ל שהקב"ה שואל על מי שאינו בבה"כ, וכתיב הלך חשכים ואין נגה לו, אם לדבר הרשות הלך אין נגה לו, מ"ט יבטח בה' אלהיו, שהיה לו לבטוח בהקב"ה, וגם עתה לצורך הזמן אני אומר עליכם, השמרו לכם בנפשותיכם מלקנות שום שלל ובז מן הכפריים או מן אחר דבר הבא מהם, ולא תחמדו כסף וזהב שלהם, יהיה מה שיהי' דבר גדול או דבר קטן: והנה אין בעל הנס מכיר בנסו, גודל הנסים שעשה לנו הקב"ה, שהצילנו מידם, כי חרקו שן עלינו לבלענו כתנינים, והקב"ה הצילנו ולא בזכותינו, כי בעוה"ר נתמעטו זכיותינו מאד מאד ויש בנו כמה מדות מגונות, והקב"ה ברחמיו בזכות אבותינו עשה עמנו, וא"כ לא יהיה חוטא נשכר, ועוד נלמד מן הראשונים, והנס שנעשה לנו הוא כמו הנס שנעשה בימי מרדכי ואסתר, אלא שאז היינו כדאים, לעשות עמנו בפרסום לעיני כל העמים, ועכשיו שאין אנו כדאים, והקב"ה עושה ברחמיו נסים נסתרים כאלו הוא קרוב לטבע, ופוק חזי מה שנאמר בימי מרדכי ואסתר, ובבזה לא שלחו את ידם, ק"ו שאנחנו אין אנו ראוים להיות נהנים חליצה, והלא אז היה הבזה שלל אויבינו שדמו להכריתנו, ק"ו בזמנינו בבעהמען, וכי הבזה הזו של המורדים הוא, הלא שלל נקיים הם, מה ששללו מיהודים או מאדונים, וכל מי שמביאים לו לקנות ראוי לו להודיע הדבר, למען יוחזר הדבר לבעליו הראשון, וחלילה לשום אדם לעבור ע"ז, כי גם אני והב"ד מו"ש ישבנו, ונגזר מאתנו באיסור, ומי שעובר ע"ז הוא עבריין וכאילו אוכל חמץ בפסח, כך נגזר מאתנו ג"כ שהאיש