דרושי הצל"ח קטו

בין הבתרים, כי גר יהיה זרעך וגו' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וגם הגוי אשר יעבדו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, והנה אנחנו לא שמרנו ברית ומשפטים וחוקים של א"א במצרים, ועובדי ע"ז היו אבותינו במצרים, וכמו שקטרגה מדת הדין הללו עובדי ע"ז וכו', וגם לא נימולו, שהרי בעת צאתם מל אותם משה, רק שבט לוי שמרו ברית אלקים, ונתעלמה מאבותינו במצרים כל האמונה וכל היסודות שייסד אברהם אבינו ביחוד הבורא, ובבריאת העולם יש מאין, הכל נשכח מהם, ונטבענו במצולת מצרים בטומאת הנפש וזוהמא יתירה, אך הקב"ה שמר הברית והשבועה אשר כרת את אברהם אבינו, ואמנם הקב"ה הקדים הגאולה קודם כלות ארבע מאות שנה, ואמנם זה הי' דבר הכרחי שאם היינו עוד שם, כל כך נשתקענו בטומאה עד שלא היינו יכולים לצאת כלל, ואמנם זה הי' נחוץ להוצאות גופינו שלא נשתקע בטומאה, אבל לדון את מצרים בכל אותן שפטים רעים, וגם ליתן לנו את רכושם יש לפנינו ב' דרכים, או שלא הי' מחויב כלל לעשותו, שעל תנאי שאמר ארבע מאות שנה אמר וגם את הגוי וגו', דן אנכי, וגם אמר שיצאו ברכוש גדול, אבל כיון שלא נתקיים הענוי ארבע מאות שנה, אינו מחויב לקיים הפרטים כלל, וגם יש לפנינו שכל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובת ישראל אפילו ע"ת אינו חוזר, וגם לא הי' תנאי כפול, מ"מ לא הי' מחויב לקיים התנאי קודם השלמת הזמן, ודי אם הי' דן את מצרים בכלות הארבע מאות שנה. וגם לתת לנו רכוש מצרים בכלות ת' שנה, שזה לא היה נחוץ להקדים קודם הזמן, דבשלמא גוף יציאותנו ממצרים היה חפזון ישראל וחפזון השכינה שלא נשתקע בטומאה, אבל כיון שכבר יצאנו לחירות מטומאות הנפש, אין לשאר פרטים חפזון קודם השלמת הזמן ת' שנה, וגם זה שהיינו בסכנה עצומה להשתקע ח"ו בטומאת מצרים, זה היה אם הייני בהתמדה עוד שם בלי הפסק, אבל אחר שיצאנו משם ונתפרדנו מהטומאה, שוב אף אם היינו חוזרים לעבודת מצרים לא היה כל כך סכנה, כיון שהיה הפסק והנחה מהטומאה בנתים, וזה היה באמת קטרוגו של עוזא שר מצרים, להחזירנו למצרים כמבואר בילקוט (רמז רמ"א) שעמד עוזא ואמר שעדיין לא שלמו ת' שנה רבש"ע תן לי רשות ואחזירם למצרים, ולכאורה וכי שוטה היה עוזא אם היה רצון הקב"ה שיחזרו לא היה מוציאם, ועוד למה שתק עוזא עד שיצאו, ואז טען להחזירם, בשעת הוצאה היה לו לעמוד ולקטרג שלא יצאו, ואמנם לפי מ"ש הדבר נכון שעוזא היה סבור שהקב"ה מוציאם על ימים אחדים כדי להפרדם מטומאת מצרים, ואח"כ להחזירם כדי לקיים וענו אותם ת' שנה, ובאמת לא היו בטוחים ישראל בחירות שלהם, עד שמת שר של מצרים על שפת הים, ואז ידעו שלא יחזרו להשתעבד, כי ביד מי ישתעבדו כיון שמת השר, שוב המצרים כבהמות נחשבו, כי עו"ג כלם יש להם שר למעלה, וע"י זה היה להם אחיזה למעלה, אבל המצריים נפסקו מן השרש, ולכן נקראו סוסים וחמורים כמ"ש אשר בשר חמורים בכרם וזרמת סוסים זרמתם, וזה דכתיב ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וירא ישראל את מצרים מת, ודרז"ל מתים לא נאמר אלא מת, ששר שלהם מת, והקב"ה ברחמיו הוציאנו מעבדות מצרים לחירות עולם, וגם דן את מצרים ההם עצמם בזמן ההוא, אף שלא כלו ארבע מאות שנה, וגם נתן לנו רכוש גדול, וקיים כל מה שהבטיח לאברהם הכל קודם הזמן, והכל בתכלית הטוב האפשר, הגם שלא אחזנו מעשה אבינו בידינו, ומלך ב"ו המבטיח לאוהבו שיעשה לזרעו, אם זרעו לא נכון עמו אינו מקיים רק ההכרח ודבר שלא יתקיים

וזה שיסד בעל ההגדה, כמה מעלות טובות למקום עלינו, פירוש כמה מעולים וגבהו דרכי חסדיו יותר מה שיש עלינו בשלום טובה למי שכרתנו ברית ושבועה לשלם לו שעושים בצמצום ובעין רעה, ואמר הן אמת שהקב"ה כרת ברית לאברהם אבינו, וממילא הוכרח לקיים בריתו קודם הזמן, אם לא יקיים בעת ההיא, שוב לא יתן אם כי טומאת מצרים היתה גוברת על נפשותינו בלי שום טהרה, כלי חרס שאין לו תקנה, ואמר כן הדבר שההוצאה ממצרים היה נחוץ, אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו, הנה היה לו לומר ולא עשה בהמצרים שפטים ולא בהם, שעדיין לא הזכיר את המצריים, רק המדינה הזכיר מצרים אבל הכונה שהרי העשיית שפטים אף שכרת בריתו גם הגוי וגו', מ"מ כיון שלא נתקיים ת' שנה, ממילא אין חיוב לדון הגוי, ואפילו אם היה החיוב מ"מ די אם דן אותם בכלות ת' שנה, ואז לא היה עושה בהם באותן מצרים שפטים רק בזרעם אחריהם, וזה שאמר אלו הוציאם ממצרים, שזה הכרחי מצד הברית, ולא עשה בהם שפטים בהם דייקא, רק היה עושה בדורות הבאים בכלות ת' שנה דיינו

אלו עשה בהם שפטים, ולא עשה באלהיהם, והיה נשאר השר שלהם קיים, והיה עלינו מורא ופחד שלא נחזור להשתעבד, עד כלות זמן ת' שנה, אפ"ה דיינו, שעכ"פ הרוחנו אף בהפרד לפי שעה מהטומאה שלא נשתקע שם, אלו עשה באלהיהם ולא הרג את בכוריהם דיינו, הנה בהיותנו במצרים מקטני אמנה היינו, ושכחנו ברית אלקים את אברהם עבדו, להיות לו לאלקים ולזרעו אחריו, ובהיותינו דבקים בה' כבר הבטיחנו ע"י נביאיו, ומאותות השמים אל תחתו, וכבר ארז"ל אין מזל לישראל, אבל במצרים היינו טועים בטעות מצרים, שהיו אומרים שלהם משפט הבכורה ע"י מזל שלהם, שהוא מזל טלה בכור למזלות, והיו למצרים כוחות שתים, האחד השר שלהם למעלה, וגם ע"י המזלות מזל טלה ואותן שכפרו בהשגחה לגמרי, ואמרו שהעולם נמסר למזלות ומזל מעשיר וכו', אלו נתייראו ממצרים מחמת המזל, ואותן שהשיגו מעט אעפ"כ נתייראו מהשר שיש לו אחיזה למעלה, ובנפול השר שלהם כבר מצאו בטחון אלו המאמינים בהשגחה, אבל בתחלת גאולתנו עדיין לא הושרשה האמונה בלב כלנו, והיו בנו אותן שהורגלו במצרים לבטוח במזלות, אלו נתיירא ממזל טלה בכור המזלות ולכן הכה ה' כל בכור מצרים ובחר בקרבן פסח מן הכבשים כדי לידע שאין יכולת במזל טלה מאומה, וזה שאמר אלו עשה בהם ובאלהיהם שפטים ולא הרג בכוריהם והיה עדיין מורך בקטני אמנה מחמת מזל טלה אפ"ה דיינו אלו הרג בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם דיינו, כי אף שכבר היינו בטוחים מפחד שלא נחזור למצרים, אבל עדיין לא ידעו אם יצאנו לחירות לגמרי, כי אולי כיון שלא השלמנו הזמן ת' שנה, נצטרך להשתעבד אח"כ בשאר גליות, כאשר באמת כמה מהמפרשים שרוצין לומר, כי ארבע גליות היו לתשלום שעבוד מצרים, ואמנם לו יהיה כן אכתי דיינו, כי אינו דומה גלות מצרים שהוא ערות הארץ טומאת הנפש, לשאר גליות שהם עבודת הגוף, ודיינו בגאולת הנפש, אבל כיון שנתן לנו את ממונם, והוא שכר עבודה כתשובת גביהה בן פסיסא לפני אלכסנדר מוקדון, ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף, מכלל שכבר נשלם הזמן ע"י קושי השעבוד

אלו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים דיינו, הנה טומאת מצרים היא טמאה את הנפש, ובצאתינו משם עדיין לא הוטהרנו, רק בעת היציאה עשה הקב"ה עמנו לפנים משורת הדין, כי לא היה בנו כח לפרוש משם, ונגלה עלינו ונתן מצות פסח ומילה, ומצה ומרור, ואמנם לא היה בנו כח לסבול עול המצות. כמו בחיי הגוף, הנה על הלחם יחי' האדם, והיא עקר קיום הגוף, והתינוק בעודו ולד לא יטעם טעם דגן, כי אין בכחו לסבול עד שהוא גדל לאחדים, כן קטננו מכל החסדים, ונפשינו היתה קצרה מלסבול עול מצות, רק בדרך נס, בסיוע השפעת קדושה יתירה חוץ לטבע, יכולנו לקיים מצות הלילה אז כי נגלה עלינו ממ"ה הקב"ה, וכל זה בנס גדול כדי להוציא נפשנו מכור הברזל, אבל תכף בבוקר אז נסתלקה השכינה, רק הנחנו בעמוד ענן ועמוד אש, וע"י משה בחירו, ולא היה בנו כח עול מצות לכן פסח מצרי' לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד כי אח"כ לא היה בנו כח לסבול עול מצות החג הקדוש, עד כי נטהרנו דוגמת הנדה המתקדשת מטומאתה, וספרנו שבעה שבועות, וזה היה גמר הטהרה, אבל תכף בעבור עלינו שבעה