דרושי הצל"ח קיא

כדכתיב ותיטב לה' משור פר, ואל מנחת הבל ששעה הקב"ה אל מנחתו, הא ודאי שהקרבנות בעצמם הם צרכי גבוה, ושמא תאמר כיון שאין השכל משיג הנעשה בזה למעלה, א"כ איך אפשר שאעשה פעולה באברי שכלם הם גשמיים, ואיך יפעלו ברוחני, ואמנם לא המעשה הוא העיקר אלא הרצון והחשק, ולבו שמח בעשיית המצות והשמחה הזאת שעושה רצון אבינו שבשמים זהו רוחני

ואפשר בזה רמז מה שנתנו בשלהי מגילה, סימן לקריאת החג הקדוש הזה, משך תורא קדש בכספא, פסל במדברא שלח בוכרא, משך מה שצוה הקב"ה אותנו המצוה הראשונה במצרים משכו וקחו לכם צאן, לא תאמרו שאין בזה שום צורך גבוה, ורק למשוך יד מע"ז כדברי הרמב"ם, לא כן הוא, אלא אע"פ שכבר קיימתם משכו ידיכם מע"ג, ואין אתם להוטים אחרי ע"ג, אע"פ כן קחו לכם צאן לפסח, כי הקרבנות מצד עצמם הם צרכי גבוה, והראי' ע"ז תורא שור שהקריב אדם הראשון כדברי הרמב"ן ז"ל, ושמא תאמר איך אפשר שבדברים גשמיים נעשה פעולה למעלה ברוחניים, לזה אמר קדש בכספא, לשון חשק נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' כו', כי בהחשק הנמרץ אדם מקדש עצמו מלמטה ומקדשין אותו מלמעלה, באשר לבי ובשרי שוים שהלב מתלהב בחשק ההתלהבות אז ירננו וגו'

פסל במדברא, , הנה על הלוחות אף שהי' כתוב עליהם עשרת הדברות, אבל גם כל התורה שבכתב שבע"פ הי' רמוז בהם עבדים היינו לפרעה במצרים, הנה במדרש דרשו ויוציאך ה' מבית העבדים, שהיינו במצרים עבדים לעבדים, ומה זה שהתחיל בעל האגדה עבדים היינו לפרעה, יותר הנס גדול וראוי להודות איך העלנו הקב"ה מבירא עמיקתא, שהיינו עבדים לעבדים לאגרא רמה שהיינו ביציאתינו ממצרים, בתוקף הכבוד והגדולה והממשלה, אמנם הוא על דרך הפשוט, כמו שדרשו בסיחון מלך חשבון, שאלו היתה חשבון מלאה יתושים, אין כל ברי' יכולה לכבשה ואלו הי' סיחון בכפר חלש, אין כל אדם יכול לכבשו, ק"ו סיחון בחשבון, כן הי' הדבר כאן שכבר נודע אמרם ז"ל, שלא הי' עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה מלאה כשפים, וקשרו המדינה בכשפי', ופרעה נודע מאמר רז"ל פרעה שהי' בימי משה אמגושי הי', והי' חכם להרע, ומקושר בשרשי הטומאה, ואלו הי' במדינה אחרת קשה להוציא עבד ממנו, ואלו הי' למצרים מלך חלש, אין עבד יכול לברוח מן המדינה, וכאן הי' תרתי לריעותא, עבדים היינו לפרעה במצרים מלך קשה ומדינה קשה, ולא על חנם אמר הקב"ה אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שזהו הי' פלא גדול וטובה גדולה יותר מבריאת האדם, שעל בריאת האדם נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא, אבל עתה שכבר אנו בעולם, עבודת מצרים היתה זוהמא גדולה לטמאות הנפש עד שהיינו שקועים במ"ט שערי טומאה, ואלו ח"ו עוד רגע היתה גוברת השער החמשים מהטומאה, ולא היינו יכולים לצאת לעולם, וזהו אמרו, ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים, וזה ראוי שיתן כל אדם אל לבו בשעת אמירת ההגדה, אשר עלינו לשבח לאדון הכל שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלה, וכמה מהראוי להזהיר בכל המצות התלוים בחג הזה לקיים הכל מאהבה, ולהזהר שלא יכשלו ח"ו בשום איסור, ובפרט באיסור חמץ שהוא במשהו, ולהגיד ההגדה בשמחה ובאהבה רבה, לא כחותה על הגחלים, ואפשר שהמה עושים על שם הפסוק ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל לכן היו שנים כנגד שבכתב ושבע"פ, וזהו פסל הרומז על הלוחות הי' ג"כ במדברא, דהיינו תורה שבע"פ שניתן בדיבור מפי הקב"ה למשה בסיני, לא כמו עתה בזמנינו שנתרבה ביהודים הכופרים בדברי חז"ל, ושמים לב למנוע הבנים מתורה שבע"פ, אני מזהיר אתכם הבנים לא תאבו ולא תשמעו בדבר זה לשום אדם, ואין אני חושד את הנארמאל לעהרער שח"ו יעשו דבר רע כזה לדבר סרה כזה, כי זה הי' נגד רצון הממשלה הרוממה שהקים אותם רק ללמד את הבנים הכתב והלשון, ודרכי החשבון, ודברי מוסר, והנהגות הטובות, אבל לא לדבר סרה על הדת שלנו, ואם המצא ימצא באיזה עיר ומדינה איזה לעהרער העובר ע"ז, ועושה פעולתו רמי', לא תאבו ולא תשמעו לו, ואתם בנים הגונים שמעו לי קבלו מהם הדברי' הטובים, אבל אם תראו מהם דברים לא טובים חדלו מדרכיהם, שלח בוכרא היצה"ר הוא הבכור מלידה ומבטן, לכל מר כדאית לי', והיצ"ט בא כשנעשה בר מצוה, ושלח בוכרא, וקרב את הילד מסכן הוא היצ"ט

ועתה למצות היום אני חוזר, בחג הזה יצאנו לחירות בגוף ונפש, וקידשנו במצותיו, והשבת הוא שבת הגדול זכר לשבת בראשית, וזכר לגאולה העתידה שהוא שבת הגדול, יום שכלו שבת ומניחה, אם גם אנחנו נקדש עצמנו בתורה ובמצות, והיום אם בקולו תשמעו, במהרה נזכה לגאולה שלימה, ולאכול מן הזבחים ומן הפסחים, ובא לציון גואל אמן: ממצרים, ודרשו רז"ל כזהבי הזה שהוא פושט ידו לתוך האש, כן היתה האש מלהטת סביבותינו במצרים, ואלו ח"ו עוד רגע היתה נשמתנו נשרפת וכלה בתוך הטומאה, ועל שם זכר האש הוא אומר ההגדה כחותה על הגחלים, אבל לא כן ראוי כי ראוי להכיר בטובת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו, שהגביר חסדו עמנו, וכמאמר הכתיב או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, וראוי לשבח על זה בכל לב, ואז הקב"ה משתבח ומתפאר בעם קדושו בפני כל פמליא של מעלה, ראו איך הם מכירים בטובה, ומשבחים, ראוים הם גם עתה לעשות עמהם נפלאות כימי צאתם מארץ מצרים, ושירו לו שיר חדש, וזה מקרב הגאולה, משא"כ כשאין ישראל נותנין לב על טובת הבורא, אשר בכל יום ויום עושה עמנו אז אינם ראוים ח"ו לגאולה, כי הקב"ה אמר לא אעשה עמהם בטובה והם אינם מכירין בטובתי, וזהו אריכות הגלות, ששום א' אינו נותן על לבו לבקש על הגאולה, ואין הפרש אצלו בין היותו עבד להקב"ה ובין היותו עבד לישמעאלים, אדרבה כל אחד מתגאה ומשתרר במה שנתקרב אצל הרשעים ולא די אלו שיש להם יד אצל השרים הגדולים אלא אפילו מי שיש לו איזה יד אצל עבד קטן מעבדי העבדים, הוא מתגאה בעבדו לאיש ההוא, ומשתרר על חביריו, ועבור זה אנחנו בגלות, ובכל יום ויום עול הגלות מתגבר וכל מה שהגלות מתגבר נמצאים בישראל אנשים גאים המתגאים ביותר, וח"ו אין לדבר סוף משא"כ במצרים עבדים היינו לפרעה במצרים, שהיינו נותנים אל לב שאנו עבדים ולא היינו מתגאים ויוציאנו ה' אלקינו משם

ובזה נ"ל עוד לתרץ הדקדוק שהתחלתי שיותר הי' לבעל ההגדה לומר עבדים לעבדים היינו במצרים, שזה רבותא יותר ולפירושנו ניחא, שזה רבותא דודאי גם במצרים היו בישראל אנשי השם קרובים למלך, שהי' להם יד ושם, ואמר בעל ההגדה אין זה רבותא שדלות העם שהעבדים משלו בהם שהיו שפלים בדעתם ומחזיקים עצמם עבדים לבל להתגאות, אלא אפילו אותם שהיו קרובי'